השיב משה אבן העזר קיד

במחילת כבודו אי לא מסתפינא הייתי אומר הא בורכא וערבא ערבא צריך ועוד שאף אם הוי האמת כן דקנאים פוגעין מחמת חילול קדושה הישראלית מ"מ כיון דאינו מחייבי כריתות וגם לאו ועשה אין בו ודאי דזוקק וזה ברור. והנה הר"י מינץ במכ"ת אוסיף מיא ואוסיף קימחא ולא הועיל כי הכל סברות בדויות מ"ש שם דמפורש בגמ' מי שיש לו אח מ"מ לאתויי ממזר ולא קאמר לאתויי מומר ע"כ לדידי מילתא דפשיטא דלא עלה על דעת הגמ' כלל דיהי' צריך לרבויי זיקת מומר מה"ת לא יזקוק כיון שאין בו שום איסור דאורייתא וממזר צריך לרבוי דהוא בלאו דלא יבא וזה פשוט וברור ואיך לא אשתמיט בש"ס דילן לאשמעינן חידוש כזה דאח מומר אינו זוקק וזה ברור גם מ"ש דקידושין ע"י מעשה חמיר מזיקה דממילא עדיין לא הועיל כלום דמי מכריח אותנו לומר כך כיון שלח נתבאר לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ ומה יענה לקושית ר"ב הלא אף חייבי כריתות אם הוי קידושין תופסין בהו הוי אמרינן דזוקקין לחליצה מכ"ש במומר דאין בו לא לאו ולא עשה וקידושין תופסין בו דזוקק ולע"ד זו ראי' שאין עלי' תשובה. גם מ"ש דמיקרי בן ולא אח כבר השבתי ע"ז ומ"ש בדברי הגהת מרדכי עומד ג"כ לנגד כל דברי מהרי"מ מלבד מה שנתחדש שם לומר דמש"ז מומר אינו זוקק משום דדרכי' דרכי נועם אף דקנסי' כת"ר לטעם זה מ"מ לא שמיע לי דאם ניתן רשות לשכלינו לדון ע"פ דרכי נועם מה שלא ביררו חכמי הש"ס אין לדבר סוף ויכולים להפוך הקערה על פי' ותיפוק תורה ויצא משפט מעוקל דא"כ אף אנו נאמר מי שיש כו אח במדינות הים לא נודע מקומו אי' נימא דמותרת לשוק משום דרכי נועם שלא תעגן ותיתיב א"ו דאין בזה משום דרכי נועם כלל ואינו דומה כלל למ"ש התוספת באשת אחיו שלא היה בעולמו דזה דומה ממש למ"ש בגמ' סוף פ' יש מותרות וממש היינו הך לכך נשאו לבם של בעלי התוס' להקשות כן אבל הא דמומר איכו דומה כלל ורחוק מדרכי נועם הנאמר בגמ' כמטחוי קשת וכרחוק מזרח ממערב לכך לזה קראתי נועם ולזה קראתי חובלים אחר בקשת המחילה אלף פעמים דוכי נתנה תורה לשיעורין הלא אם היתה התורה חוששת שלא ירע ולא יקשה לכל א' מישראל בשום פעם ע"י שום מצוה כבר היו בטלין כל המצות דא"א שלא יארע בזמן מן הזמנים איזו קושי ורעה לאיזה מישראל ע"י קבלת איזה מצוה מהמצות וכן הוא בכל המצות והגע עצמך הא דטרחו תנאי ואמוראי ביומא ד' פ"ה ללמוד דפיקוח נפש דוחה שבת הלא המה ר' ישמעאל ור"ע ור"א בן עזריה ור"י בר"י ור"י בן סוסף ור"ש בן מנסי' ור"י אמר שמואל כל א' המציא לימוד אחר ולמה כי כל הני תיפוק לי' דכתיב דרכי' דרכי נועם דאין לך דבר קשה משיסתכן וימות דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואפילו חשש סכנה ודאי דהוי מצי לאתויי מדרכי נועם ואפילו שיחלל אחר כדי להציל נפש מישראל ראוי ללמוד מזה דדרכי' דרכי נועם שלא יניחו לאבד נפש מישראל א"ו דהך סברא דדרכי נועם לא אמרינן רק על תחלת נתינת המצוה דודאי לא נתנה על אופן דאין בידינו לקיימה ולהזהר בל יכשל בה כי בודאי לא נתנה שום מצוה למכשול ולפוקה וג"כ י"ל דבכלל זה ג"כ דודאי תחילת נתינתה איכו לצער אותנו בדברי צער וקושי רק הכל דרכי נועם אבל אחר שנצטוינו אף אם יארע לפעמים איזה צער וקושי באיזה מצוה לא משום זה הותרה הרצועה ח"ו לעבור עלי' דאם כן בטלה התורה בכללה ח"ו והס מלהזכיר וישתקע ולא יאמר דא"כ נתת תורת כל אחד ואחד בידו א"ו דלאחר שנצטוינו מחויבין אנחנו לקיימן בכל אופן וכל ענין ובכל תוקף ועוז לעמוד נגד יצרנו ונגד טבעינו ותאוותינו בכל און ויכולת ואף לסבול כל מיני צער שבעולם לקיים דברי אלהינו כי הוא עשנו ולו אנחנו עמו ולא יהי' ח"ו ככל הגוים בית יהודא לעשות כל איש הטוב בעיניו עד שמפני זה הי' הסברא נותנת שאפילו במקום חיותינו אנו חייבים למסור נפשינו על כל דיבור ודיבור מצוה ומצוה כי תחילת נתינת המצות אין בהם שום סכנה רק אחר שנצטוינו אף אם יארע לפעמים איזה סכנה נימא דמש"ז לא ניתן לדחות לכך הוצרך התור' לאשמעינן לכל חד כדאית לי' דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אבל בהא דס"פ יש מותרת לענין המתים דנעשים כחיים יליף שפיר מדרכי נועם מתרי טעמי חדא דאיך נימא דהמתים אינם כחיים א"כ איך אמרה התורה דאלמנה שאין לה בנים אסורה לעלמא במקום יבם בלאו דיבמה לשוק ויש לה בנים אסורה ליבם ומותרת לשוק וזה דבר הנוהג בתמידות בכל הנשים והוא מכשול מזומן שתנשא יבמה לשוק ואין בידינו להזהר ממנו כי אם תנשא לשוק בעבור הבן שיש לה ואח"כ ימות הבן דמיתה שכיח והוא סוף כל אדם ולזמן מרובה חיישינן לכ"ע אפילו למיתה דברי עיין בריש ד' אחין דף כ"ו ע"ב בגמרא ובתוס' ד"ה למיתה דברי ובריש יומא ע"ש ונמצא דלמפרע נשאת יבמה לשוק ואין בידינו להזהר ממנו ונמצא בכל פעם דתנשא אלמנה שיש לה בנים יש חשש זה ולא יתכן ולאו מקרה הוא אלא דבר הנוהג בתמידות ועוד דהא צער מזומן לכל האלמנות שכל א' ירא לנפשו שלא לפגוע ביבמה לשוק ע"י מיתת הבן וכל האלמנות יתעגנו ונמצא דתחילתן של דברי תורה דאיסור של אין לה בנים ובהיתר שיש לה בנים הוא צער ומכשול ודומה לזה אם נימא דאשת אח שלא הי' בעולמו זוקק אין בידינו להזהר מן המכשול וצער מזומן במה שאמרה התור' ביש לה יבם אסורה ובאין לה יבם מותרת דתנשא ואח"כ נולד יבם והתורה לא נתנה לפוקת ומכשול משא"כ בענין פיקוח נפש אי לאו קרא דאין כאן מכשול וגם הצער והקישוי הוא מקרה קרה ולא שניתן מתחלה לכך לזאת צריך קרא וא"כ ה"נ בנד"ד דהמצוה הוא אם מת ואין לו בנים דיבמה יבא עלי' והיא דרכי נועם ואף אם יארע לפעמים שדבר קשה לה וצער יש לה שתבעל לו מחמת דזילא לה מלתא דהא אין איסור בדבר לא מפני זה נאמר דבטלה מצוה ושריא להנשא לשוק דלאחר שנצטוינו חייבין אנחנו לסבול כל צער שלא לעבור על המצות רק או תבעל לו או תשתדל שיחליץ לה ואף אם היבם במדינות הים תעגן ותיתיב ותיסבול צער העיגון כדי שלא לעבור על איסור יבמה לשוק ולא מפני זה נאמר דתחילת מצות יבום ניתנה שלא בדרך נועם רק שמקרה קרה לא' מני אלף שיצמח לה צער מש"ז ומזלה היא דגרם שכך נפל בגורלה וזה ברור. וגם מהרי"מ עצמו לא סמך על דבריו רק בדיעבד שכבר נשאת בהיתר ע"פ גדולים וע"פ עדים שהעידו שמת היבם וכבר ראו הב"י ורמ"א וכל הגדולים האחרונים ולא סמכו על דבריו וגם הר"י מינץ בעצמו לא סמך על דבריו וכתב בסדר שלו היפך מזה כמו שכתב הד"מ בשמו והבאתיו לעיל: ועיקר החידוש שכתב כת"ר דאף להר"מ יש לחלק בין המיר קודם נשואין ובין המיר אח"כ משום דחד ספק מעלה על דעתה משא"כ תרי ספיקי כבר קדמוהו הב"ח בסי' קנ"ז כעין זה וכתב דאף להר"מ יש לחלק כנ"ל משום דבחד ספק אינה מכנסת עצמה משא"כ בתרי ספיקי דהוא חשש רחוק מכנסת א"ע לספק ואעפ"כ לא סמך הב"ח על סבר' זו ומסיק לאסור וגם הרי"מ מביא מפורש בדברי הר"מ גופי' וז"ל דאדעתא דהכא לא קדשה נפשה מעיקרא היכא דהי' מומר בשעה שנתקדשה לאחיו דאסקה אדעתא עכ"ל הרי מפורש בדברי הר"מ גיפי' כדברי מכ"ת ואפשר דכוונת מהר"מ כפשוטו דמיתה אסקה אדעתא דהוא סוף כל האדם משא"כ המרה שלא שכיח מה"ת לאסוקה אדעתא והיא סבר' פשוטה וברורה אמנם כל זה לא יועיל ולא יציל דהא כל זה אינו רק ע"פ דברי הר"ם והר"ם בעצמו לא סמך על דבריו וכבר הסכימו כל גדולי הפוסקים דאין לסמוך על דבריו ובפרט ביבמה מהנשואין נופלין כל דבריו בבירא כמ"ש והוכחתי רק בהתנה בפירוש רצו הפוסקים לומר כיון דאינו עושין הנשואין והקידושין כאחד ודאי כיון דמתנה אקידושין גם אנשואין מתנה הוא סברא נכונה דאם אינה מתנה על הנשואין למה מתנה מה יועיל כיון דהנשואין היא כאחד עם הקידושין אבל בסתמא ודאי אמרינן להיפך כיון דאנשואין אינה מתנה או מטעמא דידי או מהטעם שכתבו התוס' ודאי דגם אקדושין אינו מתנה דמה יועיל וזה ברור: העולה מהמקובץ הרי כת"ר כתב בעצמו איך נסמוך עלייהו כיון דלא ידעינן טעמייהו ודבר ה' בפי כת"ר אמת בזה רק שהטעמים שהמציא כת"ר כבר כתבתי דלענ"ד ג"כ אינם כדי לסמוך עלייהו ובפרט דממש כל הפוסקים הסכימו ומסתבר טעמייהו והדעת נותן דהאמת אתם ומ"ש כת"ר בפירוש דברי הב"ח ודאי דהב"ח אין דעתו להקל כלל אף במקום עיגון דאין בדבריו שום רמז רמיזא ע"ז שיש להקל במקום עיגון ולשון זה שכתב דלא מיירי בסתם משומד לא משמע כלל כפירושו של כ"ת רק דמשמע דבמהות המשומד יש חילוק וכמדומה לי דנידון דמהרד"ך מיירי באנוסים דיש. חשש שאביו נשא גוי' ותשובת ספר הרד"ך אין בידי כעת לעיין בו ומ"ש כת"ר דהוי כמו שאלת או"ה דלא הוי רק איסור לאו ימחול כת"ר ע"ז דדבר ערוה שאני כמ"ש מהרי"ק שאין לנו להקל בדבר ערוה וכמו דקי"ל בי"ד סי' קנ"ז סעיף א' בהג"ה ובש"כ שם ס"ק יו"ד דאף באיסור לאו דערוה יהרג ולא יעבור ואף דלפי דברי ט"ז שם לא מיקרי לאו דעריות בכעין זה דהא יבמ' לשוק לאו בפ"ע הוא כמ"ש בלא תתחתן בם מ"מ דבר ערו' מיקרי כמ"ש מהרי"ק וע' במ"ל פ"ה מה' יסודי התורה הלכה ב' דאף איסור ביאה דרבנן בכלל ג"ע הוי ויהרג ואל יעבור ע"ש סוף דבר הכל נשמע דדברי הש"ע שרירן וקיימין דאין לסמוך על היתר זה ולענ"ד עני' זו בעו"ה תוחלתה נכזבה ואין לה היתר מכבלי העיגון ומן השמים תרוחם שיתברר מיתתו ואבוד רשעים רכה ואם יאמר כת"ר מה לי ולך כי באת אלי להורות באתרי ח"ו לא להורות באתי ולומר קבלו דעתי רק לישא וליתן ואיני אומר רק שידי מסולקת מהתירה ולא בעינא דלמטי עלי אף שיבא מכשורא וחכמי ישראל הטוב בעיניהם יעשו והאל יראנו בתורתו נפלאות ויצילנו משגיאה וטעות ויזכנו לישועות הניבאות אמן כן יעשה ה' צבאות הנה אחר כמה שנים שכתבתי כל הנ"ל בא לידי ספר שו"ת מעיל צדקה וראיתי שמפלפל בדין זה בשאלה א' ב' ג' ד' וכבר פילפלתי בדבריו ואי"ה יבוא במקום אחר ועיין בתשובת מהר"י סג"ל סי' רל"ג ועיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סי' נ"ג ובתשובת כתר כהונה סי' ס"ה: עח בדין האומרת טמאה אני לך העולה ראשונה בדין האומרת טמאה אני לך הנה מקורו בסוף נדרים משנה דף צ' ע"ב בראשונה היו אומרים כו' עד שם דף צ"א ע"א איבעי' להו ועיין שם ברש"י ור"ן ותוס'. והנה לכאורה נסתפקתי לפי מסקנת הגמר' דאיירי המשנה באשת כהן שאומרת נאנסתי אי לפי המשנה ראשונה דנאמנת גם באשת ישראל אם אמרה טמאה אני ברצון היתה נאמנת רק דאיירי באשת כהן משו' דבעי למימר ונוטלות כתובה או דילמא דוקא אשת כהן שאמרה נאנסתי נאמנת דלא משו' נפשה רשיע' כדאמרינן בעלמא דהאומר פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דלא משוי' נפשי' רשע אבל אם אמר פלוני רבעני לרצוני אין נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע הה"נ אם אמרה נבעלתי ברצון אינה נאמנת אף למשנה ראשונה משום דאין אדם עשים עצמו רשע ולא מבעי' באשת ישראל דלית לה מיגו דאי בעיא אמרה נאנסתי דהא אנוסה שרי' אלא אפילו באשת כהן דאית לה מיגו ראוי לומר דמ"מ אם אמרה נבעלתי ברצון אינה נאמנת דהא מסקינן בכתובות דף י"ח וע"ב דאין אדם משים עצמו רשע אף היכא דאית ליה מיגו. מי' יש לדייק אם לא נימא פלגינן דיבורא עיי"ש בכתובות בתוס' ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע כו' עיי"ש מי' כל זה לא שייך רק באשת כהן אבל באשת ישראל לא שייך כלל לומר פלגינן דיבורא דהא אינה אסורה אא"כ נבעלה ברצון ודוק: וכ"מ לדידן בהאי ספיקא אף דלא קיי"ל כמשנה ראשונה היכא דהוי רגלים לדבר