השיב משה אבן העזר קב

סי' כ"ד ואם אמרי' בדרבין היינו טעמא משום דהוי תקנתא לתקנתא דהא דמזון האשה והבנות אינו גובה מן הלקוחות והיינו מפני תיקון עולם א"כ במה דמע"פ נמי הוי תקנתא לתקנתא. דאין לומר דשיעבוד' לאו דאורייתא ומן התורה שום חוב אינו גובה אף מן היורשי' כ"ש מן הלקוחות. א"כ במזון אשה נמי מן התורה לא גבי ולא ניצרך תיקון עולם רק לבתר דתקנו חכמים דמלוה בשטר גובה מן הלקוחות והני ככתובים דמי צריך תיקון העולם וא"כ נ"כ מדאורייתא לא גבי ולא הוי תקנתא לתקנתא אלא ודאי דאמרינן שיעבודא דאוריתא או דטעם דמלתא דלא שייך בזה תיקון העולם כמ"ש בסי' כ"ג. ואף אם נימא שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ יהיה מאיזה טעם שיהיה גם במלוה דינא הכי ואין להקשות מ"מ מאי טעמא דרבין הא מזון האשה גופא תקנתא היא ומכח תנאי ב"ד נתחייב וא"כ מדאוריתא אין הנכסים משועבדים ככל למזון האשה והבנות ולמה אמרינן דהוי תקנתא לתקנתא אך דזכיית הבעל בנכסי אשתו ג"כ תקנ' דרבנן. ומיהו לאחר מותה קשה התינח להסוברים ירושת הבעל לאו דאוריית' ולא להסוברים ירושת הבעל דאורייתא מאי איכ' למימר. ואפשר לומר דרבין סובר ירושת הבעל לאו דאוריית' דהא פלוגת' היא בכתובות דף פ"ג ע"ב ושם פ"ד ע"ב ע"ש בגמ'. ומיהו אנן פשטינן שפיר אף אם סבירא לן ירושת הבעל דאוריית' דהא במלוה עסקינן וק"ל. ועוד י"ל דנם רבנן מודה ירושת הבעל דאורייתא והיינו טעמא משום דלא שייך תיקון עולם כמ"ש או דסבר דבעל יורש הוי מעקר התקנה. ויהיה מה שיהיה נפשט אבעיין שפיר. עוד נראה לומר דאף דמזון האשה והבנות תקנתא לית לן בה כיון דכבר נתחייב מעת הנשואין ונשתעבדו הנכסים מאז מה לי אם בא החוב מכח תנאי ב"ד או ממקום אחר ותקנתא לתקנתא דאמרינן היינו התקנות באין כאחת היינו דנימא לוקח הוי ואין מוציאין מפני תיקון העולם כנ"ל: סי' כ"ה ועוד י"ל דאף דמזון האשה והבנות תנאי ב"ד ותקנתא דרבנן היא. היינו שהחכמים תקנו כך שיתחייב עצמו הבעל בכך. ואף אם לא יתחייב בפירוש יתחייב מתנאי ב"ד מ"מ כיון שכבר תקנו ותקנתן ידוע. א"כ כל הנושא אשה אדעתא דהכי נסבה ומקבל על עצמו שיתחייב בכל תנאי ב"ד אף שלא אמר בתירוש אנן סהדי דקבל על עצמו להתחייב בכך דהא ידע מתקנת חכמים וא"כ חזר החוב עליו מדאוריית' כיון שמקבל על עצמו דלא יהא אלא כמחייב עצמו בדבר שאינו חייב בו עיין בחו"מ סי' מ'. ואף להפוסקים שם דוק' שכתב בשטר ע"ש בסמ"ע וש"ך מ"מ מחמת התנאי ב"ד הוי כמאן דכתב כמו דאמרינן בכל מקום לפי שתקנתן ידוע וקבוע א"כ ממילא דהוי החוב מדאורייתא אף דמעיקר' תקנת חכמים היא. ומיהו יש לדחות לא מבעיא להרמב"ם דסובר דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון לזון את חבירו לא נשתעבד א"כ גם כאן מחמת החיוב שמחייב עצמו לא נשתעבד רק מכח תקנות חכמים נתחייב. אלא אפילו למאי דפס' בש"ע חו"מ סי' ס' סעיף ב' דלא כהרמב"ם מ"מ נ"ל דכאן מחמת החיוב שמחייב עצמו לא נתחייב והוי אכוס בתקנת חכמים ג"כ מקרי אונס כמ"ש התו' בשבת דף ד' ע"א ד"ה קודם שיבא דכיון שחכמים אסרו לו לרדות אינו מחויב סקילה וברצונו היה מרדה ואנוס הוא בתקנתן אף שלא כתבו בלשון הזה ממש מ"מ כך כוונת' וכן משמע בגמרא כתובות ג' ע"ב דמקשה הג' שם הא סכנה אונס הוא וכן הא דמקשה שם בסמוך ולדרוש להו דאונס שרי ועיי"ש וקשה מאי אונס הוי זה כיון שיכולה להנשא קודם לא תרצה להנשא ברביעי א"ו דאנוס בתקנת חכמים ג"כ אונס הוא וגם הסברא ברורה בעצמה בלא שום ראי' וא"כ מחמת שמחייב עצמו לא נשתעבד רק מחמת תקנת חכמים אלא מחוורת' כשנוי' דשנינן מעיקרא: סי' כ"ו וע"ז אמר אביי אי לאו דרבין מי לא ידעינין הא ממתניתין דיובל שמעינן דהוי יורש גמור הוכחא הנ"ל לרש"י ז"ל כדאית לי' ולהתו' כדאית ני' וע"ז א"ל רבה לסברתם אף עכשיו דאית' לדרבין מי ידעי' דיורש הוי הא מתקנות אושא שמעינן דלוקח הוי דבל"ז לא הוי ק' מתקנות אושא דהוי אמרי' כמ"ש דלוקח הוי אך בדרבין וכן במע"פ הוי דינו כיורש משום דלא שייך בהו תקנה דלקוחות [או משום דהוי תקנת' לתקנת' אבל למאי דרוצה אביי לומר דהוי יורש קשה שפיר מתקנת אושא וע"ז תירץ ר' אשי מה שתירץ: סי' כ"ז ומיהו קשה לפ"ז למה לי' לר' אשי לחלק לא הוי לי' לתרץ דק דמתניתין דיובל קודם תקנת אושא נשנית או דאף לאחר תקנה רק דכיון דלא עשאוהו לוקח רק לטובתו א"כ יכול לומר אי אפשי כו' וא"כ א"ש הכל דהסברא הראשונה שכתבתי בדרבין תקנו אדוכתי': (והשאר חסר וחבל על דאבדין): שאלה עא שלום שלום לכבוד הרב האי גאון וכו' מו"ה משה ני' האב"ד ור"מ ד"ק אוהעל. טרם אחלה לדבר תפילתי בקשתי שאל ירע בעיניו וכו'. הנה בא לידי לסדר גט פטורין פה והובא לפני ג"פ אחד או שנים ושלשה מהגיטין הישינים אשר סדרו הרבנים שהי' לפני פה לראות שם העיר ושם הנהר איך נכתבו. ומצאתי שם העיר דפה נכתב כן מיהאליוויץ. ושם הנהר לאבארץ. ותמהתי מאוד. כי שגור בפי כל לקרות שם העיר מיהאלאוויץ בקמץ תחת הלמד וכן נכתב בכ"מ עפי' רוב כפי ההרגל או מיהלוויץ. וביוד אחר הלמד לא ראיתי לכתוב ולא שמעתי לדבר כן ושם הנהר נכתב לאבארץ ובאמת כן נקרא בלשונם: אבל בלשון יהודית נקרא לבאריץ. וגם זה לא נכון לפי ענ"ד לכתוב כן לכתחילה. לפי דעת ההב"ש אשר מבואר בו. וברמ"א סי' קכ"ח ס"ג וב"ש ס"ק טית ולא ידעתי מאין יצא להם זאת אם קבלה היא בידם. מקדמת דנא כן. ומה נעשה עתה יורינו רבינו איך לעשות. ולא רציתי להאריך לחוות דעתי הקלושה בזה ובאמת שסדרתי הג"פ הנ"ל כפי אשר מצאתי בהגיטין הישנים כי הי' דבר עיגון נחוץ. אבל מהיום והלאה לא אסדר אי"ה עד שאזכה לתשובתו הרמה: תשובה אודות שם העיר אין יכולין להכיר כ"כ במבטא אם מיהאלוויץ הלמד בשווא נע או בחירק. כי לפעמים נדמה כך ולפעמים נדמה כך. כי החירק כאשר אינה נדחקת היטב היא קרובה מאוד לשווא נע וכמעט אחד הוא. ואין בזה שינוי השם ועיין בסי' קכ"ח בחלקת מחוקק ס"ק א' ובב"ש ס"ק ט' וכאן בנד"ד כש"כ וק"ו ב"ב של ק"ו דודאי שם א' היא אבל שיהי' נקרא מיהאלאוויץ זה לא שמעתי משום אדם מישראל שיקרא אותו העיר כך. וגם לא ראיתי בשום כתב שיהי' נכתב כך. כי מעת בואי לכאן הי' לי כמה וכמה אגרות משם וגם בודאי ראיתי כמה כתבים משם. ולא ראיתי כתוב בשום מקום מיהאלאוויץ באלף אחר הלמד המורה על הקמץ. וגם חקרתי אצל כמה אנשים אשר היו שם או סמוך לשם וכולם בפה אחד אמרו שמעולם לא נשמע שיהי' נקרא בפי שום אחד מישראל מיהאלאוויץ בקמץ אחר הלמד. ע"כ מיהאלאוויץ ודאי לא יכתבו. ולדעתי הוא שינוי השם אם כתבו כן. אבל מיהאלוויץ או מיהאליויץ אין בו קפידא ואיזה מהן שיכתבו כשר ע"כ אין לשנות מהגיטין הראשונים וימחול נא לשלוח אחר כתונת נשים הנמצאים שם. ויראה איך נכתב שם שם העיר וראי' לדברי מהיוד הראשונה שאחר המם בתיבת מיהאלוויץ שנכתבת בודאי ג"כ אין נדגש החירק שתחת המם הראשונה כ"כ בלשון בני אדם מישראל והיא ג"כ במבטא כמו שוא נע. ומ"מ נראת כמו חירק ג"כ וכן הוא ממש בהלמד.. וזה ברור להמדקדק היטב בלשון ובענין הנהר בדיעבד אין שום חשש בודאי. כמבואר בהגהת זקני הרמ"א בשם תשובת מהרי"ל בסי' קכ"ח סעי' ד' וכש"כ וק"ו ב"ב של ק"ו בנד"ד דאין שום חשש. אבל לכתחילה הי' נראה לכתוב לאבריץ. ולא ידעתי הטעם שכתבו לאבאריץ. והנה שמעתי שהנהר הנ"ל עצמו הוא בק"ק הימנא. ע"כ יחקור אצל הרב דק' הימנא. איך נכתב שם ואם נכתב שם לאבריץ גם במחנתו יכתבו כן. דנהר אחד להם ואם גם שם כותבין לאבאריץ הלא דבר הוא ונשמע אצל הרב הנ"ל מה בפיו אם יש בידו איזה טעם מקובל מהרבנים הקודמין או לא. ואז נשוב נתבונן בדבר: שאלה עב ק"ק קריסטיהר אל הארז אשר בלבנון וכו' ה"ה כבוד חותני ז' וכו' מוה' משה האבד"ק אוהעל: הן בא אלי איש א' ואמר שעזב את אשתו זה שנים ורוצה לגרש אותה בגט פטורין גם בא איש א' מק"ק ווראנוב ואמר שחשש עיגון יש בדבר אך יש לפקפק בדבר אשר שם אשתו מאטל והנה בב"ש נרשם לכתוב שם מטל בלא אלף אחר המם אך אני מסופק מאוד בדבר זה מפני שהפתח שתחת המם נמשכת כעין אלף השימוש אחר המם ואולי בימי הב"ש לא הי' נמשכת כ"כ. ורציתי לכתוב מאטל. אך הדבר ספק אלי שלא יהי' נראה כשם אחר היינו מאטיל. ובאמת שהוא שמות האנשים. אך אמר א' שראה נכתב אף עתה מטל בלא אלף אחר המם. לכן צויתי לכתוב בלא אלף רק כך מטל. ובפרט שאין לטעות בשם אחר. כי כל הנשים אשר נקראו בשם ההוא הפתח נמשכת. אך מאוד לבי נוקפי לכן בקשתי לעיין בדבר. ואם יראה לכתוב גט אחר אז יצוה להשליח ההולכה המוכ"ז לחזור תיכף ולכתוב גט אחר שלא ירחיק המגרש וגם ימחול לכתוב אם ח"ו לא יהי' המגרש כאן אם יש לסמוך על הגט ההיא במקום עיגון ומפני הטרדה אקצר. ה"ק צבי הירש הכהן גלאנץ: תשובה תשובתו בצידו כבר בא מעשה לידי בשם זה. ומאוד הייתי חוכך אם לכתוב כדברי הב"ש והנה בנ"ש מייטיל מייטא מייטלין הכל כמנהג המדינה עכ"ל הנה במדינתינו אין שום א' מהן ראוי לכתוב כי אף ראשונה שבהן מייטיל אין ראוי כי בקריאתינו ודאי אין יוד בין מם לטית. והנה לכתוב מאטיל או מאטל הוא כמו מאטיל בודאי דבעניין היוד בין טית לל"מד ודאי אין לחלק כי קריאת הברת החיבור של הטית והלמד שבהן הוא בשניהם בשוה שאין דוחקין החירק רק הוא קרוב לסגול. על כן דנתי לכתוב כמו הב"ש דבאמת בדיעבד כבר כתב הרא"מ ז"ל ח"א סי' ס"ו דחסרון האלף אינו שינוי מורגש דאשכחן בכתוב תיבות הרבה חסרות מהן אלף השורש. כמו לא יהל שם ערבי וכיוצ' בו. וה"ט משום שאין הברת האלף ניכרת כמו הברת שאר האותיות. ומש"ה אין לכתוב מקפיד על חסרונה. וכן כתב מהריב"ל בתשובה בחלק ג' ס' ואו דחסרון הא' שהיא במקום תנועת הפתח איכא דלא קפדי וזמנין הסופרים משמיטין אותה והרב מהרשד"ם סי' רמ"ד דעתו דבאותיות או"י שהיא שימוש לנקודות. אין החסרון פוסל בהם כל שלא נודע שם אחר בלתי נקודה הידועה אצלינו: ומהריב"ל במסקנה דעתו דוקא באלף המורה על הפתח הוא דהוי דינ' הכי. אבל בחסרון