השיב משה אבן העזר ק

זה עשאוהו חכמים כאילו ירש כבר זכותה מעת הנשואין. וכל זכות שהי' לה הוא ירשה והוא במקומה קאי ושוב זין לה שום זכי' וא"כ גם למכור אינה יכולה דהוא כבר ירשה מקודם המכירה ושוב אין קנין פירות שלה. רק שלו. והא דמוריש שמכר אין לו להיורש כלום כמ"ש הרשב"א כאן בב"ב ע"ב דמזה עקר הראי'. היינו משום שמכר קודם שהוריש והיתה שלו אז אבל מכיון שהוריש שוב איכה להמוריש רק של היורש ואין המוריש יכול למכור דהיינו האשה אינה יכולה למכור אחר שכבר הורישה כנ"ל ברור. וראי' לדבר דהא אמרינן אין קנין לאחר מיתה רק בשכ"מ שלא תטרף דעתו תקנת חכמים היא אבל בבריא לא מהני לי' מכירה ולא מתנה ולא שום קנין על אחר מיתה והיינו ודאי מטעם דאמרן דכיון שמת כבר הוריש והיא של יורשיו ואין שלו ואין יכול להקנות בחיים חיותן על לאחר מותו כיון שאז אין שלו רק במהיום ולאחר מיתה מהני דחל למפרע ואין ליורש אלא מה ששייר המוריש. וא"כ ה"נ דלאחר שהוריש שוב אין שלו וזה נכון ודוק. וכללא דמלתא הא דכיורש שוינהו רבנן היינו דכמו דאין חילוק בין יורש ללוקח או מקבל מתנה רק לענין עבר כגון אם מכר המוריש או נתן או לוה קודם שהוריש אבל לענין מכאן ולהבא הרי הוא שלו לגמרי ה"נ בהאי בעל בעת הנשואין שוינהו רבנן דלא אלמוה להתחלת זכותו לענין עבר רק כיורש ובמקומה עומד. אבל מכיון שירש הרי הוא שלו לגמרי לענין מכאן ולהבא כנ"ל ברור ונכון דבאמת מקבל מתנה הוי דאיך שייך לומר ירושה מחיים כמ"ש בראש הסימן הנ"ל רק דפירושו דלא רצו חכמים ליפות כח מתנה זו בעת הנשואין מכח יורש וא"כ עכ"פ כיורש הוי דמכאן ולהבא היא שלו לגמרי ואין לה זכות כלל למכור לפירות דהא באמת קבל מתנה ממנה וכי הנותן אחר שנתן יש לו זכות רק דיפ' כח מתנה זו רק כיורש. וא"כ גם ביורש מכאן ולהבא היא שלו לגמרי ועוד דבמתנה תו דעשאוהו כיורש היינו כל גריעותא דמשכחת ביורש דעלמא יהבינן לי' משא"כ גריעותא דלא משכחת כלל בירושה דעלמא דהיינו דהמוריש ימכור אחר שהוריש לא משכחת כלל ולא יהבינן לי' כן נ"ל ברור ונכון בלי שום פקפוק ומיושב כל הקושיות ואביא עוד ראי' לזה בסמוך ואין להקשות לפי מה שבררתי דאף דכיורש הוי לפירות מ"מ מכירתה אין מכירה כרב ושמואל א"כ קשה מ"ט דמתניתין דשם בכתובות ותקנות רבותינו למה הלא אף אם יורש הוי ראוי לומר דלא יועיל מכירת האשה לענין הפירות דבעל כמ"ש י"ל דמקודם תקנת רבותינו כך היתה תקנת חכמים שהבעל יאכל פירות כל זמן שהגוף שלה ואף אם לוקח הוי א"ש וזה ברור ודוק: ומהא פשיטנא ספקותי מאי שנסתפקתי לתקנת אושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות משום דשוינהו רבנן כלוקח משעת נשואין וא"כ היא לוקח מוקדם האיך מפרשינן לה אם נימא דלאחר מיתה נעשה לוקח למפרע משעת נשואין ומאז היא שלו למפרע או דלמא ה"פ דנעשה כלוקח משעת נשואין הקרקע לאחר מותה אם תמות בחייו. ועד עתה הי' הגוף שלה. ונ"מ טובא חדא לאם מכרה בחי' דהבעל מוציא מיד הלקוחות אחר מותה ופסקו הרמב"ם והמחבר דהגוף ללוקח כל ימי חי' והפירות ללוקח עיין באה"ע סי' צ' סעיף ט' ואבאר זה בסמוך (סי' טו"ב) וא"כ לפ"ז במציאה שזכתה לו שדהו כל ימי חי' ללוקח וכן לכתוב פרוזבל כמ"ש הב"ח שם בק"א וא"כ אם נימא כפירוש הראשון א"כ לאחר מותה גם המציאה מוציא מיד הלוקח דהא השדה שלו למפרע משעת הנשואין רק דהלוקח משתמש בו כל ימי חי' וגם שכר שנשתמש בו יצטרך לשלם לו דהא למפרע המציאה שלו וכן הפרוזבל שכתב בחיי האשה ומתה האשה והגיע שנת השמט' הפרוזבל למפרע בטל ושביעית משמטתו. אבל אם נימא כפירוש השני א"כ המציאה נשאר ביד הלוקח וכן הפרוזבל בתקפו דהא אז היתה הגוף שלו ומיהו בפרוזבל עדיין צ"ע כיון דאין לו עכשיו קרקע לא בני חורין ולא משועבדים י"ל דנא כגבו דמיא ולא יגוש קרינן בי' אבל במציאה לפי פירוש הנ"ל ודאי דנשאר' ביד הלוקח ומהא פשטינא לה דהא לפי מה שבררתי בסברא נכונה וברורה בראי' חזקה דאף דאמרינן יורש הוי מ"מ לאחר שירש אין לו שום ריעותא וגריעות' דהא דמוריש שמכר אין לו להיורש כלום היינו משום שמכר קודם שהוריש. אבל מכיון שהוריש שוב אינה להמוריש רק של היורש: ואם כן אם נימא הפירוש כלוקח שוינהו רבנן כפירוש השני שכתבתי קשה דמנ"ל לר' אשי לומר דלוקח שוינהו רבנן ויורש שוינהו רבנן ופוסח על שתי הסעיפים כדי שלא תקשה הך דריב"ח ודרבין ומתניתין דיובל אהדדי הלא אף אם נימא דיורש לחוד הוי ג"כ אתי שפיר הכל דמתניתין דיובל והא דקשה דריב"ח הא גם אם תאמר לוקח הוי קשה הא הוא כא זכה בהגוף רק לאחר מות האשה ונהי דהוי לי' אז לוקח מ"מ הלוקח שלקח מן האשה הוי לוקח מוקדם. אלא ודאי צ"ל דהוי לוקח למפרע מעת הנשואין מהזכי' דלאחר מותה וא"כ כיון דע"כ אתיית לסברא דלמפרע גם אם תאמר דיורש הוי אתי שפיר דתאמר דכיון שמתה נעשה יורש למפרע מעת הנשואין על הזכי' דלאחר מותה וא"כ למפרע אין זכיות האשה אחר הנשואין כלום דהוי מוריש שמכר אחר שהוריש כיון דעתה למפרע הוא ירש זכותה לאחר מותה מעת הנשואין גם בגוף הקרקע ולמפרע לא הי' לה שום זכי' למכור כאחר מותה אף בגוף הקרקע. אבל בהאי דרבין דהחוב מקודם נשואין ודאי דמוציאין מידו אבל אי נימא כפירוש הראשון שכתבתי אתי שפיר דלא יכול למימר יורש הוי למפרע משעת נשואין אף בהגוף ומאז היא שלו למפרע דהיינו כעין מהיום ולאחר מיתה ולא מצינו ירושה למפרע וכי תקנו רבנן היכא דאשכח כוותה תקנו כמו דאיתא להדיא בגמרא פסחים ב' ע"ב ע"ש וכן הוא בב"מ דף ע"א ע"ש אבל אם נימא דלוקח הוי ולא שייך כלל לומר בירושה דהוי יורש למפרע דירושה היינו לאחר מיתה אתי שפיר דלוקח למפרע מצינו שפיר בלוקח מהיום ולאחר מיתה לכך הוכרח ר' אשי לומר דלוקח הוי משא"כ אם נימא כפירוש השני. א"כ גם אם נימא דלוקח הוי משעת נשואין על זכי' דלאחר מיתה לא אשכחן כוותה דאין קנין לאחר מיתה ומכירה בכה"ג לא הוי מכירה כיון דלא חל למפרע מהיום הקנין על הגוף ולא שייך כלל מכירה או מתנה לאחר מיתה כמו דלא שייך ירושה מחיים כמבואר כל זה למי שיש לו קצת ידיעה בד"מ והמפורסם א"צ ראי' וא"כ אף דלא אשכחן כוותה א"כ הדרא קושי' לדוכתא דנימא יורש הוי בכה"ג וג"כ אתי שפיר הכל ולמה לו לפסוח על שתי הסעיפים ולחלק בין פסידא יותר טוב לומר דהוי כיורש בכל מילי ואתי שפיר הכל כמ"ש לעיל ולא נצטרך לרחם בדין לחלק בין פסידא כו' אלא ודאי דהעיקר כהפי' הראשון שכתבתי: סי' י"ח ואין לומר דגם להפירוש הראשון קשה דנימא יורש הוי למפרע ואף דלא אשכחן ירושה כה"ג היינו משום דלא מוצינו ירושה מחיים וק"ל משא"כ בהך דאמרינן דבעל יורש מחיים הוי לפירות וא"כ כיון דמצינו בי' ירושה מחיים א"כ שייך שפיר לומר דכיון שמתה הוי יורש למפרע גם על הגוף כמו על הפירות זה אינו דודאי לא שייך לומר ירושה מחיים כלל. רק דבאמת מקבל מתנה או לוקח הוי רק דחכמים לא רצו ליפות כח מתנה או לקיחה זו רק כמו כח ירושה. אבל באמת מקבל מתנה או לוקח הוי מחיים כמ"ש לעיל בריש סימן ט"ז. ומצאתי און לי בחידושי הרא"ה על כתובות דף מ"ט ע"ב שכתב שם וזה לשונו הצריך לענינינו אפי' ליתא לתקנות אושא דקי"ל דלקוחות זוכין הני מילי אחר מיתתה אבל בחיי' ובחי' הבעל בעל אוכל פירות דכיון שנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחיי' וכו' דלענין הפירות הוי כמקבל מתנה שהיא נותנת לו גוף הקרקע כל ימי חייו לפירות וכיון שכן אחר נשואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחיי' שהרי הוא מוקדם שזכה בהם משעת נשואין אבל למה ששעבדה קודם נשואין אפילו מלוה ע"פ גבי מיניה דבעל דלשעבוד שקדמו הוי בני חורין ולא משועבדים עכ"ל והיינו לפי מאי דמסיק ר' אשי כאן דהיכא דאכא פסידא דאחריני יורשי הוי הואיל ולא אפסדו אנפשי' הואיל וקודם נשואין היה ע"ש דכן מבואר שם בדבריו בהדיא שפסק כהרשב"ם כמ"ש בסי' א'. וא"כ ראה בעיניך ובלבבך תבין דלא כתב בלשונו דלמאי ששעבדה קודם נשואין הוי יורש רק ב"ח הוי דפירושו דמקבל מתנה הוי מ"מ דלא שייך ירושה מחיים רק דלא יפו כחו לענין שעבוד הקודם רק כמו יורש וזה ברור ונכון אף בלא שום ראיה. וא"כ ל"ל כלל דהוי יורש למפרע כיון דליכא ירושה מחיים אלא ודאי צ"ל דהוי מקבל מתנה למפרע והיינו לוקח למפרע והיא היא דמקבל מתנה דין לוקח יש לו ולזה נתכוין הגמ' בכל מקום דאמר בעל לוקח הוי היינו מקבל מתנה כמ"ש הרא"ה ז"ל שהבאתי וזה פשוט. ונקט בגמ' לוקח משום דהוא אב ולמקבל מתנה דין לוקח נתון לו כמבואר בכמה מקומות בפוסקים ואין צורך להאריך בזה דלמ"ש אין חילוק כלל דאף אם נימא דפירושו לוקח ממש ג"כ א"ש מ"ש ודוק וא"כ ע"כ צ"ל דעקרו רבנן ירושתו לאחר מותה דהוי יורש גמור ושוינהו כלוקח למפרע ואין להקשות דאעפ"כ נימא דהוי יורש למפרע ונהוי פירושו כעין יורש דמחיים דאמרינן דהיינו לוקח או מקבל מתנה רק ביפוי כח ירושה ונרויח בזה דלא תקשה מדרבין כיון דאין לו יפוי כח רק כמו ירושה. וא"כ אלמנה ניזונית מנכסיו דהא שעבודה קדמה לירושתו ולא נצטרך לשנויי משוה פסידא דאלמנה וכו' וממילא דלא תקשה מלקוחות וכו'. ולא נצטרך לשנויי דאפסדו אנפשי' ולא נצטרך כ"כ לחלק בפסידא רק ביובל נימא דהניחוהו על דין תורה משום פסידא דידי' לק"מ דאעפ"כ תקשה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דלאחר מיתה דהוי יורש ממש מן הדין יפו חכמים כחו ושוינהו לוקח למפרע ומפיק מיד הלקוחות ובמחיים דהוי לוקח או מקבל מתנה שויהו כיורש וע"כ צ"ל דהיינו משום פסידא דאלמנה וא"כ קשה גבי לקוחות וצ"ל דאפסדו אנפשי' וזה ברור: סי' י"ט ובלא"ה מהך גופא איכא למידק כפירוש הראשון דדוחק גדול לומר דיתקנו חכמים מה דלא אשכחן כוותה אלא ודאי דהפירוש הראשון עקר. וא"כ לפ"ז הנ"מ שכתב הב"ח בזה שהבאת לעיל בסימן טו"ב נמי קלושה היא ואבאר בסמוך ואין להקשות ממה דאיתאי בירושלמ' הביאו הב"ש בא"ע סי' צ' ס"ק מ"ז ובח"מ שם ס"ק מ"ג דאם מכר הבעל בנ"מ של אשתו המכר בטל אף אם מתה אשתו בחייו לפי שבשעת מכירה לא היה לבעל בגוף הקרקע כלום ע"כ. וא"כ קשה הא קי"ל דבעל לוקח הוי למפרע מעת הנשואין אף על הגוף דמטעם זה מוציא הבעל מיד הלקוחות שקנו מיד האשה דבשלמא אם הוי אמרינן כפירו' השני דהוי לוקח למפרע על הזכי' שיש לו לאחר מיתה אבל הנוף אינו שלו למפרע הוי אתי שפיר. אבל לפי מה שהוכחתי דכפירוש הראשון עיקר א"כ קשה דהוי כמו הכותו נכסיו לבניו מהיום ולאחר מותו ומכר הבן בחיי האב דכי מת האב זכה הלוקח לכ"ע כשלא מת הבן בחיי האב כמבואר בב"ק דף פ"ח ע"ב ע"ש. לק"מ דלזה הוי כיורש דדוקא משום פסידא דידי' שויהו כלוקח. אבל היכא דליכא פסידא דידי' יורש הוי כדינו ואף דהוו פסידא דאחריני וחיישי' לפסידא דאחריני כמו דמצינו בדרבין וכמו דמקשי הגמ' גבי לקוחות דהכא נמי אפסדו