השיב משה חושן משפט סט

היתירה הלזו על הודאת שכנגדו למה לא תהא הודאה לש"ד. והם הניחו העיקר וביררו את הטפל משמע דרק לש"ד הוי הודאה אבל לא לענין שיהי' חייב לשלם וגם מלשון השאלה בטור מבואר דלא עמד השואל ושאל רק לענין ש"ד ולא לענין אם חייב לשלם מה שהודה שהוא העיקר כפי מה שנראה. והא דשבועה דאורייתא נגרר אחריו וע"ק דבאמת גוף הדבר תמוה דמה"ת לאפקועי ממונא והלא לא מחל הטענה הראשונה ובודאי דלענין הכפירה יש לו לברור איזה שבועה שירצה. או שישבע על הכפירה או שישבע שיש לו עכ"פ כנגדו בידו אם כן גם על מה שהודה למה לא נימא דיפטר נפשי' בהטענה הנ"ל ובשבועת היסת ואף שהודה בסתם אין זה ראיה דמחל הטענה הראש נה. דלמה לו לחזור הדברים כיון שכבר טעין זאת לפני הב"ד ואולי סמיך על זה שכבר טען. והלא בהודאתו שוה ע"כ אמרינן כן ולא אמרינן דהוי כמוחל לחבירו הודאתו כיון שהודה הוא בסתם אלא אמרינן דסמיך על מה שכבר הודה חבירו לפני הב"ד א"כ גם בהודאתו יתירה למה לא נימא דסמיך על טענת עצמו שכבר טען לפני הב"ד ואף דאפשר לחלק מ"מ מנ"ל הך ולא יהי' אלא ספק הא הממע"ה. ומה"ת לאפקועי ממונא וכבר כתב הנ"י הביאו הסמ"ע בסימן ע"ה ס"ק ב' דלא דייקינן בדבריו של אדם אם לא אמרן ממש ואף דהש"ך כתב שם ס"ק ה' חיפשתיו ולא מצאתיו כבר נמצא. ועיין בסימן הנ"ל באורים ס"ק ה' ע"ש

לכך נ"ל ברור דודאי לא מחל הטענה הראשונה ובודאי פטור מלשלם אף מה שהודה אם כשבע שיש לו בידו כנגדו רק דסברת הראב"ד והטור והש"ע הוא כך דאף אם מודה ואומר בשעת הודאה דמ"מ אינו חייב כלום מצד אחר או שיש לו בידו כנגדו וכדומה איזה טענה דפטר בי' נפשי' לא הוי שום הודאה כלל היינו משום דבשעת אמירת הודאתו לא נתכוין לחייב עצמו כלל בשום דבר ואימעוט משבועה מגזה"כ כשאר כופר הכל מאשר יאמר כי הוא זה. כמ"ש התוס' בכמה מקומות ב"מ ג' ע"א ב"ק ק"ז ע"א כתובות י"ח ע"א דאין כאן אמירה על כי הוא זה. וגם הוי מעיז ולא שייך בי' אשתמוטי כ"כ כמו בשאר כופר הכל אבל זה שהודה בסתם בדרך הודאה גמורה נראה דכוונתו היה בשעת הודאתו לחיוב ובודאי לא על אופן שחבירו יכפור את שלו דאטו בשופטני עסקינן רק דנראה מענינו שחישב בלבו שודאי יחזיר לו את שלו. דאף שכבר כפר בו דנו לכף זכות דעביד כן לאשתמוטי וכשב"ד יחייבו שבועה יחזיר לו את שלו ואז גם הוא יתן לו המגיע ממנו וא"כ אח"כ אם חבירו עומד בכפירתו הרי תופס הוא במה שהודה דהרי לא מחל לו ומ"מ כיון דבשעת הודאה היה ע"ד שיתן לחבירו כפי הודאתו. א"כ הרי הוי בכלל אשר יאמר כי הוא זה וגם לא הוי מעיז כ"כ וגם עביד לאשתמוטי ככל מודה במקצת כיון דהודאתו היה ע"ד לחייב א"ע לכך מתחייב ש"ד

וא"כ לפי"ז דברי הברכת יעקב ברורין. דהא לא הי' בדעתו שיתן לו רק אם יודה גם שכנגדו. וא"כ זה יתכן בשני מינים דגם אם יודה חבירו ליתן לו את שלו צריך הוא ליתן לחבירו את שלו וא"כ הודאתו היה ע"ז שיתן לחבירו והוי הודאה. משא"כ במין א' אף אם יודה חבירו הפוכי בי' מטרתי למה לי. וא"כ הוי הודאתו לא ע"ד שיתן לחבירו כלל: רק ע"ד לתופסו אף אם יודה חבירו דאפוכי בי' מטרתי למה לי וא"כ כיון דהודאתו לא הוי בשום אופן ע"ד שיתן לחבירו ממילא דלא הוי הודאה כלל וא"כ דברי הברכת יעקב ברורין בטעמן כשמש ומוכרחין מלשון הטור והש"ע. והטיב לראות בעל ברכת יעקב הנ"ל ומיושב השגת מעל' עליו ולא הביט און ביעקב. דמה שרצה מעל' לתלות בוקי סרוקי בדברי ברכת יעקב הנ"ל ולומר דכוונתו דהוא ישלם לו אף שחבירו יכפור לו ונהפוך הוא דא"כ היתה כוונתו א"כ במין אחד נמי להוי הודאה דלא שייך כומר אפוכי בי' מטרתי למה יכיון דחבירו כופר ואינו נותן כלל והוא לבדו הנותן: וא"כ אין הפרש בין מין א' לשני מינים. א"ו דאדרבא כוונתו כך דודאי אינו רוצה ליתן רק אם יודה חבירו רק שנראה מזה שהודה בסתם שחבירו יודה ג"כ. וא"כ במין א' לא היה הוראה ע"ד שיתן חבירו כלל דאפוכי מטרתי' למה לי וכן מפורש בדברי הברכת יעקב שכתב שסובר בדעתו מה שאני חייב לו אשלם לו והוא ישלם לי מה שחייב לי. ואם כוונתו היה שחבירו יכפור והו ישלם. מה זה שכתב והוא ישלם לי מה שחייב לי. ואם כוון לומר דישלם עכ"פ מה שכבר הודה קשת תרתי חדא והוא ישלם לי מה שהודה ראוי לומר דמה שחייב לי משמע להדיא כל מה שחייב וע"ק הלא הוי מב"מ מחמת שהודאתו יתר על הודאת חבירו. כיון דאינו רוצה לתפוס נגד מה שכפר א"ו דכוונתו היה כמ"ש וזה ברור כשמש: וגם מ"ש לעיל מחמת אשתמוטי א"ש מאוד לפי"ז דבשני מינים שייך לומר דחושב דחבירו יודה ויחזור לו את שלו ויצטרך הוא להעמיד החטים. ע"כ יוכל להיות דמשתמט אבל במין א' שבודאי הוא לא יצטרך ליתן א"כ מה אשתמוטי שייך כאן ואם יכפור הרי משמט נפשו בהטענה הראשונה וכפירת החטין למה לו משום אשתמוטי וז"ב והשתא לפ"ז יובן על פשוט התירוץ של התוס' הנ"ל במסכ' שבועות דסברו כהראב"ד וא"כ לר"ג אף דסובר דפטור מדמי שעורין מ"מ הוא התכוון להודאה גמורה כנ"ל

הנה מעל' הקשה הא הוי משכון וא"כ פסקי הש"ע סותרין אהדדי. ומש"ז המציא מעלתו דאיירי דלית לי' חטין והנה מעל' כיוון בזה אל דעת בעל קצות החושן בסי' פ"ח ס"ק י"ח שהקשה כנ"ל י ותירץ וז"ל ואפשר דאיירי דלית ליה חטין עכ"ל והנה מעל' התעורר עפי"ז בקושיא על בעל ברכת יעקב שכתב דזה שהודה כוונתו שיתן מה שחייב א"כ הרי רוצה ליתן חטין דאי דמי חטין א"כ היינו מין אחד. דאפוכי בי' מטרתי למה לי א"ו דרוצה ליתן חטין ע"י כוונת מעל' בקושיתו והנה באמת קושיא נאות' היא אבל אית לי' פירוק' בס"ד. דהא בלא דברי ברכת יעקב הנ"ל דהוי אמרינן דכוונת הראב"ד והטור והש"ע הוא דכיון שהודו בסתם הוי כביטל זכותו עפ"י הטענה הראשונה לנגד הודאתו של עתה והוי צ"ל דאמאי לא אמרינן כן בהודאתו שוה וע"כ צ"ל דלענין שהודאתו יתירה יש לנו הוכח' דכוונתו היתה לכך. דאל"כ היה ראוי לפרש בהודאתו דמ"מ אינו חייב לו כלום מחמת שיש לו בידו כנגדו דכיון דלא הוי ברור כ"כ שיש לו בידו כנגדו דהא זה לא הודה לכך היה צריך לפרש משא"כ לנגד זה שכבר הודה זה שכנגדו א"כ כבר גלוי וברור לכל שיש לו כ"כ בידו וא"צ לפרש כלל וא"כ אין לנו הוכחה דמחל זה לנגד הודאתו של עתה. וכיון דאין לנו הוכחה מה"ת לומר כן וזה ברור דכן היה צ"ל וא"כ לפי"ז לפי מה שחידש בעל ברכת יעקב. וכפי מה שביארתי דלא אמרינן דמחל זכות הטענה הראשונה דמה"ת לומר כן רק מדהודה בסתם ולא פי' שתפסו משמעות הודאתו מטה לומר שכוונתו הי' שג"ז יודה וכל א' יפרע מה שחייב והנה ג"ז הוא מדהודה בסתם ולא פי א"כ הוא ג"כ דוקא במה שהודה יתר על הודאתו דאז ראוי לפרש ומדלא פירש יש הוכחה הנ"ל דרוצה לקיים דבורו ולהעמיד חטין וסובר שג"ז יודה א"כ לפי"ז כשהודאתו שוה דאין כאן שום הוכח' דרוצה להעמיד החטין אף דלית לי' וכיון דאין כאן הוכחה מה"ת נימא כן וכיון דלא אמרינן בזה דרוצה להעמיד החטין לכך הו"ל הילך והבן כי נכון מאוד הוא בס"ד. וא"כ לק"מ על בעל ברכת יעקב גם לפי תירץ של בעל קצה"ח. והנה באמת תירוצו של קצה"ח אינו נכון כ"כ והוא בעצמו (תירוצו של קצה"ח אינו נכון כ"כ והוא בעצמו) כתב בלשון ואפשר וכולי האי ואולי חדא דלא יתכן כ"כ דדין הנאמר בסתם בטור וש"ע ורמ"א לא הגיה ושום אחרון לא ביאר דנימא דאיירי באיזה אוקימת' וע"ק דגם אם לית ליה חטין הרי ראוי לפסוק הדין דחייב להעמיד לו חטין כמ"ש לעיל

והנה האורים בסי' פ"ח ס"ק מה כתב וז"ל ונראה דאפילו צריך ליתן חצי כור חטין בעין מכל מקום הוה ליה הילך דאף דסבירא ליה להמחבר משכון לא מיקרי הילך הני מילי משכון דצריך שומא אבל מעות בעין לכ"ע הו"ל הילך ע"כ. ור"ל כיון דהמשכון הוא מעות שיכול להשתמש בו תיכף ומיד דאינו צרור וחתום. וגם הוא כנגד הודאתו של שני בודאי ולא פחות א"כ כל מה שכנגד הודאתו של חבירו כבר הוא שלו בודאי ואף דאם זה שביד חבירו צריך שומא דהא הוא מטלטלי היינו שיתן הוא המותר מהמעות המגיע לחבירו אבל מעות שישאר בידו כבר הוא שלו מעתה משא"כ במשכון חפץ דאינו שלו קודם השומא כנ"ל ביאור דבריו והוא תירץ נכון ומספיק ולפי"ז גם על ברכת יעקב לק"מ ואין להקשו' דאם כן גם בהודאתו יתר על הודאתו של הראשון הלא אין דעהו ליתן רק באם יודה הלה ואז יהיה הילך ואף דבשעת הודאתו לא הוי הילך. מ"מ כיון דלא הוי הודאה כלל בענין אחר רק באופן שיהי' (הילך) אם כן אין ראייה הודאה זו לחייב ש"ד כמ"ש סברא זו בחדושי לב"מ לק' דאף שי"ל כן מ"מ אין סברא זו מוכרחת וי"ל דכל מה דלא הוי בשעת הודאה הילך מחייב ש"ד והבן

ועוי"ל דבאמת אם רוצה ליתן חטין או דמחויב ליתן חטין לא הו"ל הילך אף שיש ביד שכנגדו מעות דהא הלה מחוייב ליתן חטין רק דזה הוא ההפרש בין הודאתו שוה או יתר דבשוה אין לנו הוכח' דחושב שזה יודה לו כמ"ש לעיל וא"כ אינו מודה אדעת' דהכי ובכה"ג ודאי דאינו מחויב ליתן חטין בעד מה שהודה אף שזה יתן לו מעות עתה כדי שויין דיוכל לומר לדידי שוה החטין כנגד כל המגיע כי' ושזה יתן לו כל המגיע לו כפי טענתו כדי שיתן לו זה החטין שהודה לו הוא דבר שלא יעלה על הדעת וא"כ אין מחוייב ליתן לו חטין וגם בוודאי אין רוצה להעמיד לו חטין למעבד לי' נייח נפשי' כיון שכופר לו המגיע אצלי משא"כ בהודאתו יתר דאז מוכח דחושב שזה יחזיר לו את שלו ואדעת' דהכי הודה א"כ אדעתא דהכי הרי מחוייב ליתן חטים וגם ירצה ליתן חטים למעבד לי' ניחא נפשי' כיון שיחזיר לו את שלו והבן כי נכון הוא בס"ד ומיושבין פסקי הש"ע אהדדי ואין סותרין א"ע ומיירי בכל ענין אף ביש לו חטין כנ"ל ועוד יש מקום אתי לישב פסקי הש"ע שלא יסתרו א"ע דלעיל פסק דמשכון לא הוי הילך וכאן בשוה פסק דהוי הילך אף דמעות לא הוי הילך רק משכון דהלא על הראב"ד שממנו כובע האי דינא ל"ק דהא הוא לשיטתו אזיל דסובר בפ"ד מהלכ' טוען ונטען הלכה ואו בהשגתו דמשכון הוי הילך וגם על הטור ל"ק דהא פסק בסי' פ"ז כהעיטור רק על הש"ע קשה ונ"ל דלק"מ דהא מבואר בש"כ סי' פ"ז ס"ק ה' דיש לחלק בין שהי' משכון כבר בידו בעת שהודה ובין שנותן עכשיו בשעת הודאה עיי"ש וכ"ל ברור דהש"ע לא פסק דמשכון לא הוי הילך רק בנותן בשעת הודאה אבל בהי' כבר בידו סובר כדעת רוב הפוסקי' דהוי הילך וא"כ לק"מ דבסי' פ"ז סעי' א' איירי דנותן עכשיו המשכון וכן בסעיף ד' שם שנותן עכשיו הכלי שנתחלף לו אבל כאן הרי הדינר בידו כבר כנ"ל וג"ז נכון בס"ד וא"כ נ"ק גם על הברכת יעקב ודבריו ברורין ומאירין כספירין וברכת יעקב ברוך טעמו ותתן אמת ליעקב ומיני' אין לזוע: סליק חלק חוה"מ בעזרת השם: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם