השיב משה חושן משפט סח

לשלם אף שזה יכפור ואי נימא דכוונת הש"ע הוא אף שאינו רוצה לשלם לו כפירש דמי ואין כאן הודאה כלל והלא אם הודאתו שוה ג"כ לא פירש לומר הילך הודאתך בשביל הודאתי מ"מ הוי כפירש וכ"כ הב"ח להדי' א"כ גם באין הודאתו שוה למה לא נימא דאנן סהדי דודאי רוצה לתפסו כפי טענתו שטען כבר בפנינו והכה אלשון השאלה המובא בטור הי' נראה לומר דדוקא דאמר להדי' שמזומן לפרעו דהוי כמו קבל על נפשו שאינו רוצה לפטור עצמו על טענה השני' מכח הטענה הראשונה רק דה"א דמ"מ לא הוי מודה במקצת שיתחייב בש"ד כיון דמין הדין אינו חייב גם במה שהודה מכח טענתו הראשונה א"כ רק מתנה הוא דיהיב לי'. וע"ז השיב הראב"ד דכיון שאינו רוצה לפטור עצמו עתה בטענה ההוא הוי כמאן דביטל עכשיו לענין מה שהודה זכות הטענה ההיא והוי מב"מ ממש כן הי' נ"ל לבאר דברי הטור

אבל מה אעשה שהרי בש"ע לא משמע כן שהרי לא נזכר כלל שאמר שמזומן לפרעו ובאמת מלשון הראב"ד משמע כהש"ע דכל שאמר שרוצה לתופסו רק שהודה סתם חייב ש"ד וע"כ צ"ל דאף דה דה בסתם כיון דמודה בדרך הודאה גמורה ולא פירש דבריו הלא לנגד זה המעט שמגיע לך ממני יש לי בידך כהנה וכהנה משמע מדבריו דאינו רוצה לפטור עצמו במה שהודה בטענה ההיא ובאמת כד דייקת יפה מבואר ג"ם כן בדברי השואל דהא בסיפור המעשה אינו מבואר כלל שאמר כן שמזומן לפרעו רק בדברי השואל בלשון השאלה מבואר בו לכך נראה דר"ל דהודאתו בסתם ולא אמר תפיסנא לי' הוי כאומר שמזומן לפרעו כנ"ל. וא"כ לפי"ז הדרא הקושי' על בעל ברכת יעקב דמה בכך דהוא מין אחד מ"מ אינו רוצה לזכות בטענה הראשונה. וא"כ הטעם והסברא של בעל ברכת יעקב אין לו מקום לענ"ד מי' דיוקו של בעל ברכת יעקב ממה שדייקו הטור והש"ע וכתבו ואין תביעתו של זה כתביעתו של זה נראה נכון דודאי לא דבר ריק הוא ומ"ש בעל ברכת יעקב דמעשה שהי' כך הי' וכתב ע"ז שהוא דוחק ולדעתי אפילו בגדר הדוחק אינו נכנס דלא ניתן להאמר כלל וכש"כ לכתוב דזה שייך לומר בענין גוף סיפור המעשה אבל לא זה שהוא רק לשון הפוסקים דלענין מעשה שהי' לא הי' צריך לומר רק ב' בע"ד שכל א' תובע לחבירו א' אומר מנה הלויתך וכו' ולמה להן לומר ואין תביעתו וכו' מה לן בזה אם התביעות שוות או לא א"ו דלא דבר ריק הוא ובפרט הטור ז"ל דהוא דייקן גדול מאוד בלישנא ובודאי דלא במקרה נפל

אבל נראה דיש בזה מכוון עמוק דאם התביעה במין אחד אף דהוי הודאה מ"מ אין מחוייב שבועה דהא מבואר במס' ב"מ ג' ע"ב דחיוב שבועה דמב"מ הוא משום דאמרינן אשתמוטי קמשתמט וכו' ועיין שם בת ס' ד"ה ובכולי בעי דלודי לי' דאי לאו אשתמוטי גם במב"מ הוי מעיז וא"כ הי' נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל וא"כ לפי"ז במקום דלא שייך אשתמוטי אין כאן שבועה דמב"מ דנאמן במיגו דכופר הכל וכן מבואר בתוס' שם בב"מ דף ה ע"א ד"ה ולמ"ד הילך פטור וכו' ע"ש ולפי"ז בזה שכבר טען לפנינו שיש לו מנה ביד שכנגדו קודם שתבעו זה שכנגדו החטים. וא"כ עכשיו שזה תבעו החטים והוא מודה במקצת מה"ת יתחייב ש"ד אף שאינו רוצה לפטור עצמו על מה שהודה כמ"ש מ"מ יפטר מש"ד דיש לו מיגו דאי בעי כופר הכל ואין לומר דאינו מעיז דמוכרח הוא לכך מחמת דאשתמוטי קא משתמט הלא משום אשתמוטי לא הי' צריך לכפירה זו דכבר נשמט ועומד בטענה שטען כבר לפנינו שיש לו בידו מנה. ואם כן כיון דאזלא סברא דאשתמוטי ממילא יש לו מיגו דכופר הכל והיא סברא ברורה בעזה"י. בשלמא אי הוי טוען שני הטענות בבת אחת. אין לך בידי רק מקצת מהחטין וגם מנה לי בידך: לא אמרינן דלא שייך אשתמוטי בהכפירה משום דמשמט בל"ז נפשו בטענתו יש לי בידך כנגדו דאמרי' מה לי העזה דכפירה באופן זה דלהד"מ או באופן דיש לי בידך כנגדו כולהו כפירה היא והעזה ודילמא הכל משום אשתמוטי וכי משום שכופל כפירתו אזלא הא דאשתמוטי ויהי' נאמן ואין כאן מיגו דהא מ"מ צריך להעיז עכשיו ומה לי אם מעיז בחדא או בתרתי ועוד דאם משום שכופל כפירתו נימא דיפטר מהש"ד דילמא ערומי קמערם. דהא משום אשתמוטי צריך לכפור במקצת: וכולו אינו יכול משום דאינו מעיז כל כך וכדי למפטר נפשו משבועה ד' טוען עוד טענה כדי שיהי' הוכחה דהכפירה לאו לאשתמוטי עביד משא"כ בנד"ד דאין צריך להעיז עתה כלל רק דנשמט ממילא עתה במה שכבר תבעו לזה. א"כ שוב הוין מעיז כמו בכופר הכל והו"ל מינו וז"ב וא"כ לכאורה קשה על הש"ע דלמה יתחייב כאן ש"ד מיהו לק"מ דהא זה תבעו מעות וזה תבעו חטין והיא ודאי על אחת משני פנים או שהלוה לו חטים דצריך לפרוע לו חטים דוקא על אופנים המבוארים ביו"ד סי' קס"ב ע"ש או שחייב עצמו להעמיד ל כור חטים דאף שרוצה לחזור לו המעות שקבל מ"מ מחויב לקבל מי שפרע אם אין מעמיד לו חטים כמבואר בחו"מ סימן ר"ט סעיף וא"ו או ששיעבד עצמו לכך דהשיעבוד חל על גופו. ע"ד המבואר בחו"מ סי' קע"ו בסמ"ע ס"ק ט' וא"כ שייך שפיר משמט דירא לנפשו דאם יודה הרי יטעון הלה הלא אתה הודית בעצמך שאתה חייב להעמיד לי כור חטין רק שאתה תופס בשביל המעות המגיע לך לפי דבריך אשלם לך ואתה תעמיד לי חטין ואולי טריחא לי' מילתא לכך משמט נפשו בכפירה. משא"כ אם הוי מין א' הוצא זה בזה א"כ לא שייך אשתמוטי בכגון זה ויש לו מיגו יופטור מש"ד וא"כ דבר ה' בפי בעל ברכת יעקב אמת להלכה אבל לא מטעמי'

והנה לכאור' הי' עולה על דעתי להקשות על האי דינא דהאיך נימא דחייב ש"ד נהי דהודאה זו מביא לשבועה ד' מ"מ הלא כפירה זו אין מביאו לשבועה דאורייתא דהא קיי"ל דאין נשבעין אלא על כפירת ממון דהיינו שאם הי' מודה הי' חייב לשלם אבל אם מודה הי' חייב שבועה עתה שכופר לא הוי מחויב שבועה דהא לא הוי כפירת ממון רק כפירת שביעה וגדולה מזו כתב הר"ן בפ' כל הנשבעין הביאו הש"ך בחו"מ סי' ע"ה ס"ק מ"ג ובסי' צ"א ס"ק כ"ו דאף דאם הי' מודה הי' חייב לשלם רק שלא הי' חייב לשלם כפשוט' רק ע"י שבועת התובע שוב לא הוי כפירת ממון ופטור אפי' מהיסת כשכופר א"כ לפי"ז כאן האיך מחייבין שבועה על כפירת חטים הא אף אם הי' מודה לא הי' חייב רק שבועה דיש לי בידך כנגדו וא"כ אין כאן כפירת ממון כלל וא"ל דלק"מ דא"כ הגע עצמך במי שטוען שני טענות לפטור וגם פרעתי וגם לפי דבריך יש לי בידך כנגדו האם יפטר בלא שבועה דנימא על כל טענה וטענה דלאו כפירת ממון הוא דאף אם הי' מודה לא הי' חייב רק שבועה מכח טענה השני' דא"כ אתה נותן יד לפושעים להתחבל בתחבולות להתעולל עלילות ברשע להוציא ממון חביריהם ולא יתחייב שום שבועה וישתקע הדבר ולא יאמר דטעות גדול הוא דמה לי אם פוטר נפשי' באמתלא אחת או במאה אמתלאות דמ"מ הו"ל כפירת ממון דאם הי' מודה ולא הי' טוען האמתלאות הנ"ל הי' חייב לשלם ואינו דומה להא דכתב הר"ן דשם אי לא הי' בעה"ב טוען כלל הי' צריך שבועה מכח טענות הפועלים אבל כל מה שנצמח מכח טענותיו מה לי אחת או מאה מ"מ הכל כפירה שלו הוא וז"ב וא"כ גם בנד"ד כן הוא דאלו הי' מודה בחיוב החטים דהיינו שלקחן ואין לו בידו כנגדו הי' חייב לשלם הו"ל כפירת ממון דנראה לומר דסברא זו לא שייך רק בטוען שני הטענות כאחד דכולהו חדא כפירה היא משא"כ בנד"ד שכבר טען טענה זו דיש לו בידו מנה קודם שתבעו זה חטים א"כ מסתבר כומר דשוב לא הוי כפירת ממון במה שכופר אח"כ כשטענו חטים דהא אף אם היא מודה הי' פטור מחמת הטענה שטען כבר קודם שתבעו מי' אף שאנו מדמין מ"מ מנ"ל להקשות דודאי י"ל דאף שכבר טען טענה זו מ"מ הרי בידו לחזור גם מתביעה ראשונה ולהודות דיש בידו כור חטים ואין לו בידו כנגדו לכך הוי כפירת ממון דאם הי' מודה הי' חייב לשלם דבשלומ' לענין אשתמוט' שפיר כתבתי לעיל לחלק בזה דכיון שעתה אין צריך להעיז מחדש בשום דבר משום אשתמוטי דכבר נשמט א"כ שוב עתה במקצת שכופר הו"ל העזה גמורה כמו כופר הכל כסברת התוס' דהיכא דלא שייך אשתמיטי הוי מעיז כמו כופר הכל א"כ שוב יש לו מיגו דכופר הכל אבל לענין שיהי' כפירת ממון מ"מ הו"ל כפירת ממון אף שיש כאן כפירה מכבר דאם הי' מודה עכשיו לגמרי בחיוב החטים הי' חייב לשלם כנ"ל ברור

ומזה נתבאר עוד יותר ויותר דעיקר טעמו של הראב"ד הוא כמ"ש דמשמעות הודאתו הוא שרוצה לשלם דהא לפי מה שביארתי מבואר דהכפירה הנ"ל שכפר בהחטים לא הוי כפירת ממון דהא בל"ז כבר פטור ועומד מכח התביעה הראשונה שלו אם לא דנימא דגם התביעה הראשונה בכלל כפירת ממון וכולהו חדא כפירה היא דהא אי בעי הי' מודה עכשיו א"כ קשה הלא כפירה זו דיש לי בידך כנגדו אין זה הודאה כלל דלטענה זו פטור לגמרי גם בהחטים שהודה א"כ כפירה זו אין מחייבו שבועה דאורייתא דהא לא הוי עמה הודאה רק הכפירה בחטים לחוד שיש עמה הודאה מביאו לידי שבועה והיא לחוד' לא הוי כפירת ממון והבן כי קושי' עצומה היא מאוד א"ו ע"כ צ"ל דאמרינן דלענין מה שהודה הוי כאין לו בידו כנגדו כיון דהודה בסתם ואעידה לי שלשה עדים נאמנים על זה א' דאל"כ קשה היכא תמצא הודאה שאינו מחוייב בכלום דנהוי הודאה לחייבו שבועה דמב"מ ואף דהתוס' במסכ' שבועות פרק שבועת הדיינים דף מ"ם ע"א בד"ה והודה לו בשעורים כתבו לחד תרוצא דאף דמפטר משעורין אף לר"ג אפ"ה חשיב לי' הודאה כבר כתבתי בזה ואעתיק לו מ"ש בחידושי למס' ב"מ דף ה' ע"א וזה ל לשוני שם [עיין בקונטרסי שם בסוגי' דהעדאת עדים יש להעתיק כאן כל הכתוב שם

והנה היוצא מזה דודאי היכא דליכא שום חיוב כלל לא הוי הודאה כלל א"ו צ"ל דיש כאן חיוב במה שהודה העד השני הוא דאף אם נימא דהראב"ד סובר דאף אם אין שום חיוב כלל מ"מ הוי הודאה הנה זה הי' נכון אם הוי אמרינן דהראב"ד סובר דבהודה אף דפטור מצד אחר כגון שטוען יש לי בידו כנגדו מ"מ הוי הודאה לש"ד אבל כיון דמבואר להדי' מלשון הראב"ד דאם אומר כן בשעת הודאה איני חייב לך לפי שיש לי בידך כנגדו לא הוי הודאה כלל וע"כ ה"ט דאף שמודה בגוף הענין מכל מקום אינו מודה בשום חיוב אם כן קשה גם בהודה בסתם חייב כדי הודאתו והעד השלשי היא מ"ש לעיל בסמוך דאם מצד הטענה הראשונה פטור גם במה שהודה אף אם נימא דאף דפטור מ"מ הודאה הוי לחייב ש"ד: כיון דהודה במקצת בגוף הענין א"כ קשה הלא הכפירה דחטים לא הוי כפירת ממון כמ"ש וא"ל דגם הטענה הראשונה הוא בכלל כפירה דהא לטענה הראשונה אין עמה הודאה כלל דבשלמא בטענה השני' יש הודאה אף דפטור מצד הטענה הראשונה מ"מ בדידה הוי כפירה והודאה אבל לטענה הראשונה אין כאן התחלת הודאה דהא טענה זו דיש לי בידך כנגדו סובב על הכל וא"כ אין כפירה זו נכנס לגדר כפירה המחייב שבועה א"כ ממילא דהשני' לא הוי כפירת ממון וזה ברור כשמש א"ו דכיון דהודה בסתם הוי כאין לו בידו כנגד הודאה וא"כ אף לטענה הראשונה הוי הודאה

ומיהו כד דייקינן שפיר זו קשה יותר מן הכל דא"כ העיקר חסר מן הספר מדברי הראב"ד והטור והש"ע דהיה להם לבאר דחייב לשלם מה שהודה ולא מצי פטר נפשי' בטענת יש לי בידך כנגדו לענין מה שהודה והוא עיקר הרבותא וממילא נגרר מזה ונטפל לזה והוא פשוט כביעתי' בכיתח' לפי"ז דהא מב"מ לחייב ש"ד דכיון דחייב לשלם הודאה