השיב משה חושן משפט סא

דלא איירי בגזל עכו"ם רק בכובש ש"ש כמ"ש וממילא דשרי גזל עכו"ם והא דאמר שם וצריכא כו' היינו משום דגם אם אמרינן דגזל עכו"ם מותר מכח דאתי מריבות ואונאה קשה למה לי בעושק נילף מגזל וריבית ואונאה וכן קשה להיפך למה לי בריבית ואונאה דילפינן מינייהו גזל נילפו כולהו להתיר בעכו"ם מעושק וצ"ל הצריכות הנ"ל אך דלשנא דגמרא דהתם הוא כפי פשט הפסוק דאיירי בגזל אבל כל הענין א"ש אף לפי האמת דאיירי בעושק והבן זה וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דלא הקשו התוס' ולא עידי ומיהו לק"מ דאעפ"כ מקשים התוס' שפיר דנראה לומר דהתוס' סברי בכאן כמש"ל דגזל עכו"ם אסור מדאורייתא רק דאמעיט מלאו כמש"ל כמבואר מהסוגיות א"כ לפ"ז קשה למה לי למעט מלאו מה"ת לומר שיש בו לאו דהא לא דגזל לא נלמד רק מריבית ואונאה ואינו רק בישראל ואם נימא כמ"ש זקני המהרש"א ז"ל דאי לא הוי כתיב רעך ה"א דאיירי רק בגזל עכו"ם דלא אתי מריבית ואונאה א"כ קשה לפי האמת לוקמי הלאו בגזל גופא ואף דכתיב רעך ליכא לאוקמי בגזל עכו"ם ובגזל ישראל לא אצטריך כיון דכבר נלמד מריבית ואונאה ולעבור בב' לאוין ליכא למימר כיון דגזל הוי ניתק לעשה ולא לקי אפושי בלאוין למה לי אכתי קשה מנ"ל לאוקמי קרא דמפורש בגזל לכובש ש"ש יותר טוב למוקמי העשה דוהשיב את הגזילה לגזל עכו"ם כמו דהוי מוקמינן הלאו אי לא הוי כתיב רעך דהא בהעשה לא כתיב רעך וכבר כתבנו דרעך דכתיב בהלאו אינו מתיר לגמרי הגזל בעכו"ם רק ממעט מלאו וממילא נוקמי הלאו בגזל ממש ואף דכבר נלמד מריבית ואונאה נימא דהוא כדי לעבור בגזל בב' לאוין וא"ל הא לא לקי כיון דהוי לאו הניתק לעשה הא לפ"ז לא הוי ניתק כיון דהלאו איירי בגזל ישראל והעשה בגזל עכו"ם והבן כי הוא קושיא עמוקה ונכונה בס"ד וע"ז תירצו התוס' שפיר דהוי אסרינן גזל עכו"ם בלא זה מואכלת את כל העמים והיינו איסור עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה וא"כ העשה ליכא לאוקמי ע"ז דתרי עשה למה לי אבל הלאו הוי מוקמינין שפיר בגזל עכו"ם אי לא כתיב רעך אבל העשה אי אפשר לאוקמי בעכו"ם כיון דכבר ידעינן העשה מואכלת דמשמעו דבאינם מסורים בידך אסור לאכלם ולהנות משלהם בלי רצונם וממילא צריך להחזיר א"ו דהעשה בישראל איירי וא"כ א"ש הכל כמ"ש וא"כ לפ"ז עולה פסק התוס' דוודאי גזל עכו"ם אסור מדאורייתא מואכלת ולא צריך לעשה אחרית' וא"כ יפה כיוון הגאון בעל פסקי התוס' והוא כפתור ופרח בדעת בעל פסקי התוס' בס"ד

מיהו הגם שזה נכון לישב פסקי תוס' הנ"ל מ"מ יש מקום לומר דלא כבעל פסקי התוס' שהרי כל היסוד הוא על תירץ של זקני מהרש"א כו' דמש"ה לא אמרינן בכובש ש"ש דהוי ניתק לעשה משום דהלאו בלשון גזל והעשה בלשון עושק ועי"ז נצמח הקושיא שכתבתי על קושית התוספ' שהקשו למה לי רעך כמו שהקשה זקני מהרש"א ז"ל הא אי לא רעך הוא מוקמינן בגזל גופא ובגזל עכו"ם דליכא למימר לא ליפוק בלשון גזילה ולא יכתוב רעך כמ"ש בכוונת זקני הגאון הנ"ל במ"ש וי"ל דהא אצטריך לאפיק בלשון גזילה כדי שלא יהי' הלאו בלשון העשה וע"כ צ"ל כע"ש וממילא נכונים דברי בעל פסקי התוס' כמ"ש אבל יש מקום אחר לישב קושית זקני ז"ל במה שהקשה הא בכובש ש"ש נמי הוי ניתק לעשה באופן אחר ממה שתירץ זקני הנ"ל והוא דהא איתא במס' תמורה דף ד' ע"ב בגמרא דלכן לוקין על לאו דתמורה אף דהוי ניתק לעשה משום דצא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי עי"ש א"כ לפ"ז א"ש ולא קשה קושית מהרש"א ז"ל דבשלמא כי מוקמינן הלאו בכובש ש"ש לקי שפיר משום לאו זה דלא אתי חד עשה דוהשיב את העושק ועקר תרי לאוי דהא שני לאוין של עושק כתובין הם בתורה דהא התוס' סברי דלאו דאתי באם אינו ענין לוקין עליו אבל אם מוקמינן בגזל לא לקי כלל דחד לאו אתי מריבית ואונאה ואין מזהירין מן הדין כמ"ש התוס' שם בר"פ איזהו נשך דף ס"א ע"א ד"ה אמרי ה"נ ולא נשאר רק חד לאו דראוי ללקות עליו ושפיר אתא עשה ועקרי' כן י"ל קושית מהרש"א ז"ל וממילא דלא קשה כלל על קושית התוספ' די"ל שפיר כמ"ש בכוונת זקני ז"ל במ"ש וי"ל ולא קשה הא אצטריך לאפוקי בלשון גזילה כדי שלא יהי' ניתק לעשה הא בל"ז לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ואם כן ממילא דאינו מוכרח מהתוס' הנ"ל כדברי בעל פסקי התוס' הנ"ל ומ"מ יהי' איך שיהי' כי היכי דלא תהוי סתירה בין הסוגיות ע"כ צ"ל דגזל עכו"ם מדאורייתא חסור ולא אימעוט רק מלאו וכן פסק הרמב"ם והטור וראיות היש"ש אינם מוכרחים ועיין בשו"ת אבן שוהם ס' ו' שדוחה ראיות היש"ש וגם חילול ה' גדול יש בדבר כמפורש ברש"י דמס' סנהדרין אם כן מצד זה גזל העכו"ם חמור יותר מגזל ישראל דכבר נתבאר במסכ' יומא פרק יוה"כ בארבע חלוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש דענין חילול ה' חמור מן הכל ואין חילול ה' גדול מזה באמרם עם ה' אלה ומארצו יצאו ע"כ יש לזהר ולהזהיר מאוד מעון זה ומי שהוציאנו מארצינו יחזירנו ויאתיו כל אפסי ארץ ויאמרו בית יעקב לכו ונלכה באור ה' ב"ב אמן

שאלה קו ר"פ הגוזל ומאכיל והא לך הקושיות והספקות אשר יפלו בסוגי' הנ"ל לפענ"ד. א' במימרא דר' חסדא דולא נתיאשו רצה מזה גובה הלא אף אם נתיאשו יכול לגבות מן השני מדר' נתן עיין בהגהת הרא"ש ותירוץ הר"י שכתב דעכ"פ מטעם גזילה מיהא לא גבה אינו מובן דעכ"פ מאי נ"מ הכא בין נתיאשו בין לא נתיאשו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומאי נ"מ מאיזה טעם אף דלהי"ג שם א"ש עיי"ש מ"מ צריכין אנו למשכוני נפשין אדר"י ז"ל ואף די"ל דנ"מ בגונא דמתניתין מ"מ בהך דר' חסדא לא כ"מ מידי ואפי' אחר יאוש נמי רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ב' במאי דאמר רמי בר חמא זאת אומרת כו' הקשה הט"ז בחו"מ סימן ק"ג סעי' יו"ד על הרא"ש ז"ל דסובר דאם חלקו היורשי' לכ"ע לקוחות הן א"כ היכי דייק רמב"ח דלמא מתניתין איירי כשחלקו לכך הוי רשותן כרשות לוקח והניח בקושי' ג' רש"י בד"ה רשות יורש שם דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון הקשה זקני הגאון מהרש"א ז"ל דעכ"פ אבוהון לא פטור מתשלומי' הוי ואי פירושו אחזרה א"כ קשה ארב דסובר יאוש כדי קני עכ"ל ועיין לעיל דף ס"ו ע"א בסוף הע' איתבי ר' יוסף כרבה גזל חמץ כו' דמוכח בהדי' דאף דיאוש קונה מ"ע חייב בתשלומין. ד' לרב דסובר יאוש כדי קני מאי קמ"ל במתניתין כיון דלאחר יאוש איירי מתניתין לרב דסובר כר' חסדא עיין בתוס' וא"כ פשיטא דפטורין מלשלם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח כבר שמעינן לעיל דף י"ד ע"ב במשנה שם שוה כסף ומפרשי לה בגמ' דבר השוה לכל כסף דהיינו נכסים שיש להם אחריות ומוקי לה ביתמי עיי"ש וע"ע בדף ל"ט וא"כ מאי קמ"ל כאן וא"ל דהיא גופא קמ"ל דיאוש כדי קני דלמה לאשמועינן זאת גבי יורשי' גבי דידי' גופא הוי לאשמועינן זאת דאם גזל ונתיאשו הבעלי' דקנה הגזלן החפץ ודמי' בעלמא בעי שלומי וממילא שמעינן דבניו פטורין אף מתשלומין דבשלמא לרב חסדא ולרבא אשמעונן רבותא דאף דיאוש לחודי' לא קני מ"מ אם אכלו אחר היאוש פטורי' ורבותא גדולה היא עיין בתוס' ולסברת המקשה על רב חסדא דמתני' איירי לפני יאוש יש רבותא עוד יותר ולרמב"ח יש עוד רבותא דרשות יורש כרשות לוקח אבל לרב קשה דהא לדידי' לא שמעינן הך דרמב"ח ממתניתין. ה' נסביר פני' בהלכה לרמב"ח דסובר דיש יאוש ושינוי רשות אצל היתמי וקנאו את החפץ מה"ת לא ישלמו עכ"פ דמי' דבשלומא אי הוי אמרינן יאוש כדי קנה וא"כ כבר קני אביהן את החפץ ואין להנגזל עליו אלא חוב א"ש דפטורי' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו לב"ח אבל כיון דיאוש לא קני ולא קני אביהן את החפץ (אלא) מה"ת לא ישלמו דמי' אמאי לא נימא כמו למ"ד דיאוש כדי קני בגזלן ואעפ"כ צריך לשלם דמי' כמ"ש ה"ה כאן למאן דבעי יאוש ושינוי רשות לקנות עכ"פ דמי' ישלמו וידעתי גם ידעתי כי במושכל ראשון ידע המעיין התירוץ על זה שיתבאר לקמן לכך לא כתבתיו בלשון קושי' והצעה בעלמא הוא למה שיבא בס' ו' למאי שהסכימו ר' חסדא ורבא בגזל ונתיאשו הבעלי' ובא אחר ואכלן דאין להנגזל על השני כלו' מסברא דאף דיאוש לא קני מ"מ לא הוי כ"כ ברשות מרי' כמו לפני יאוש כמ"ש התוס' ולרמב"ח אף לפני יאוש אין לו על השני כלום אם אכל רק אם החפץ בעין צריך להחזיר נסתפקתי איך נדייני דייני להאי דינא אם זה שלקח החפץ מיד הגזלן ואחר יאוש הבעלי' מכר החפץ לאחר אם מחויב לשלם לבעלי' הראשוני' אם נימא דוקא באכלו הסברא נותנת דאין להנגזל הראשון עליו כלו' משום דאיהו לא גזל ממנו וגם אין בידו חפצו ולא דמי חפצו אבל זה שדמי החפץ בידו מחויב להחזיר לבעלי' או דילמא דוקא כשהחפץ בעין בידו הוא דחייב להחזיר שהרי הנגזל הראשון מצא את שלו בידו אבל היכא שאין החפץ בעין בידו שוב אין להנגזל עלי' כלום דלא איהו גזלי' וכן אם נימא דאתי' מקרא והשיב את הגזילה ולא מסברא כמ"ש התו' בהתחלת דברים יש ג"כ להסתפק כ"כ כנ"ל דאם נימא כיון דמכרו לא הוי כעין שגזל דהא אין בידו אלא דמי' וא"כ פטור מכל וכל או דילמא עכ"פ החפץ היכא דאיתא בעין הוא כעין שגזל ועל הגזלן להחזירו או ישלם דמיו וכן יש לספק בלשנא דברייתא אם הוא בכלל הגזילה קיימת או בכלל אין הגז לה קיימת ומי' בכה"ג שלקח החפץ מיד הגזלן הראשון אחר יאוש בעלי' לא תיבעי' לן דאפי' דחפץ בעין בידו אינו צריך להחזיר דהאיכא יאוש ושנוי רשות וכמו דמשמע מתוס' ד"ה גזל ולא נתיאשו שכתבו ואפי' היכא דאילו לא אכלו הי' חייב להחזיר כגון היכא דליכא שינוי רשות כו' עיי"ש כי תבעי לן בכה"ג שכתבו התוס' שלקח מיד הגזלן לפני יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלי' דליכא גבי דידי' אלא יאוש לחודי' דאם אכלו פטור כמו דמשמע מדברי תוס' הנ"ל בהא מבעי' לן אם מכרו וכן יש להסתפק לרמב"ח בלפני יאוש. ולכאורה יש לפשוט הספק הנ"ל דהא גם לגבי גזלן הראשון ג"כ דרשינן מוהשיב את הגזילה אם כעין שגזל יחזיר אם לאו דמי' בעלמא בעי שלומי כמו שהביאו התוס' בכאן אך דלגבי השני דרשינן לפטור לגמרי אם אכלו וא"כ אם נימא דאם מכר החפץ תו לא הוי כעין שגזל א"כ גם בגזלן הראשון עכ"פ נימא דאם מכר החפץ אף פני יאוש דאין צריך שוב למעבד כל טצדקי דמצי למעבד להחזיר גוף החפץ וכן רק הדמי' והא לא קיי"ל הכי דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקני וצריך להחזיר החפץ וא"כ מוכח דהוי כעין שגזל וא"כ בנידן דידן אף שאין הלוקח צריך להחזיר החפץ דהא אצלו יש יאוש ושנוי רשות מ"מ צריך זה הגזלן השני לשלם לבעלי' הראשונים דהא מקרי כעין שגזל כמו שהוכחתי ואף דמסקי התוס' דקרא אסמכתא בעלמא מ"מ מדאסמכוהו רבנן אקרא הנ"ל ש"מ דדינו כך כמו דמשמע מקרא הנ"ל ודו"ק אבל ז"א חדא די"ל דבאמת הגזלן א"צ להחזיר החפץ בכה"ג רק דמי' בעי שלומי והא דאמרינן דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקני היינו שהלוקח ממנו לא קנה את החפץ ועלי' מוטל החזרתו אבל הכא שיש יאוש ושינוי רשות אצל הלוקח אף הלוקח אינו מחויב להחזיר דשפיר קא קני ועיין לעיל דף ס"ח ע"א ועוד דאף אם נימא דאף על הגזלן המוכר מוטל להחזי' החפץ בעין אעפ"כ אין ראי' לכאן דהתם כיון דלא קני לוקח מקרי כעין שגזל דהיכא דאיתי' ברשותי' קיימא דהא לוקח לא קני לי' אבל הכא שיש אצל הלוקח יאוש ושינוי רשות וקונה את החפץ שוב לא הוי כאשר גזל ביד השני ופטור אף מלשלם והספק במקומו עומד

ועכשיו אשיב ידי לתרץ הקושי' ולהתיר הספיקות מקודם לתרץ קושי' (א) נקדים הקדמה אחת קטנה הא דאמרינן רלה מזה גובה כו' אינו כמו שעולה על הדעת לכאורה דלית חילו' הדין אם