השיב משה חושן משפט נח

א"כ בזמן ארוך י"ל רובא וחזקה ואמתלא דחזרה לכך אז הלוקח צריך לברר והגבול הוא שיהיה זמן ארוך כ"כ דנראה לב"ד דודאי ע"פ רוב ראה כמותו נמכר כבר קודם שחזר ואעפ"כ שתיק ומחיל כן נ"ל ברור כדעת מהרי"ט אבל בזמן קצר ששייך לומר שלא ראה כמותו נמכר בשוק או שראה ותיכף חזר וודאי דאף מהרי"ט מודה כן נ"ל ברור כשמש. נאום הק' משה החונה בק"ק אוהעל והגליל יצ"ו

שאלה קג אל הארז אשר בלבנון וכו' לה"ה כבוד אהובי ידיד חותני הרב המה"ג הגאון וכו' מוה' משה האבד"ק אוהעל והגליל אדוני אחלי נא יודיעני את שאלתי ובקשתי איך לנטות הדין בדו"ד שבין ראובן ושמעון בא' שקנה סחורה מחבירו על נאמנות שיתן לו ריוח עשרה פרעצענט והלוקח מכר את הסחורה בריוח ועתה טוען הלוק' שנולד לו ריעותא על נאמנות המוכר שישבע לו המוכר אם נתן לו בנאמנות כפי המדובר אולי חישב לו יותר מעשרה פרעצטנט והמוכר השיב אמת אכי נתתי על נאמנות כפי המדובר ואם אין אתה נותן לי נאמנות ולו יהי כדברך א"כ הי' המקח מקח טעות והחזר לי סחורתי שאין אני רוצה לשבע אף באמת והלוקח טוען שהסחורה מכר רק שיחזיר לו העלמתו שהעלים לו ועולה לכמה מאות מפני שזה כמה שנים אשר קנה ואם לא יחזיר ישבע לו ואין אני כותב דעתי בזה מפני הטרחא וגם מפני הטעם הכמוס עמדי וכו' דברי חתנו דו"ש באהבה עזה הק' צבי הירש הכהן גלאנץ

תשובה תשובתו בצידו הדבר פשוט אצלי כביעא בכיתח' דכיון שנושא ונותן באמונה שיתן לו ריווח עשרה למאה א"כ אדעתי' דהכי הי' המשיכה שנקנה לו המקח על אופן זה שיתן עשרה למאה א"כ המקח קיים על אופן זה ואם אינו מחשב לו באמונה הוי כגונב אצלו בחשבון ובודאי צריך להחזיר לו מה שגנב ואף אם הסחורה בעין אין זה צריך להחזיר הסחורה ולבטל המקח דהמקח קיים רק זה ישלם מה שגנב אצלו ולא מבעי' אם בשעת המקח לא נזכר הסכים כלל רק נדבר ביניהם שיתן לו עשרה למאה על נאמנות שלו ובכך נגמר המקח רק אח"כ מראה המוכר להלוקח החשבון שידע הלוקח כמה יתן לו א"כ אין זה צריך לפנים כלל דהוי רק גניבה בחשבון דהא המקח לא הוי רק על אופן זה שיתן עשרה למאה ולא נזכר מהסכים כלל אלא אפילו במזכיר תיכף גם סכום המעות דהיינו שאומר לו אני מוכר לך באמונה שתתן לי עשרה למאה עולה הקרן עם הריווח כך וכך וכך אתה צריך ליתן מ"מ נראה דמה שלא חישב באמונה הוי גנבה גמורה דהמקח נקנה על דעת שיחשב באמונה עשרה למאה ומה שגנב צריך להחזיר ולא מצי המוכר לומר אני לא נתרציתי ליתן בפחות מהסך הנ"ל שאמרתי לך ומה שאמרתי לך באמונה שקר אמרתי ומ"מ לא הקניתי לך בפחות מהסך הנ"ל רק שאם תרצה לומר שמקח טעות הי' שסובר היית שהוא באמונה כמו שאמרתי זה תוכל לעשות אבל כיון שאין אתה מבטל המקח אין לך דין ממון עלי' דזה אינו

וראי' לדבר מאונאה שתות דקנה ומחזיר אונאה ולא מצי המוכר לומר אני לא רציתי למכור בפחות מהסך שאמרתי לך ואם נתאנית אני מסכים לבטל המקח אם תרצה ואני אחזיר לך מעותיך והחזר לי מקחי אבל אם אין אתה מחזיר המקח אין לך תביעת עמון עלי כי אני איני רוצה למכור בפחות וכי בעל כרחי יכול אתה לקנות אצלי ובאמת קיי"ל דאינו יכול לומר כן רק שצריך להחזיר אונאה רק ביתר משתות יכול לומר כן אם המח כה רוצה לקיים במקחו ולתבוע האונאתו יכול המאנה לומר דכיון שמן הדין שם הוא ביטול מקח אבל באונאת שתות אין יכול לומר כן כמבואר למעיין בפוסקי' בח"מ סי' רכ"ז והטעם מובן דכיון שמכר לו מרצונו והתורה אסרה לאנות א"כ נקנה לו בשויו וצריך להחזיר אונאתו א"כ כש"כ הכא שמכר לו בפירוש באמונה עשרה למאה ואסור לו לגנוב א"כ נקנה להלוקח כמו שהתנה עמו ומה שגנב ישלם ועוד ראי' ממה שמבואר בסי' רכ"ז בחו"מ בסעי' כ"ז הנושא ונותן באמונה אין לו עליו דין אונאה ועיין בלבוש שם ובסמ"ע שם שמתחילה לא הי' דעתו על שווי המקח רק על מה שנתן בעדו באמונה ומה שיתן לו ריווח כפי התנאי ואדעת' דהכי נגמר המקח עי"ש א"כ ממילא מובן דמה שמחשב שלא באמונה הוי גניבה וצריך להחזיר לו מה שגנב לו דהרי המקח נקנה אדעת' דהכי וזה ברור כשמש וזה בנודע מה שגנב אבל בלא נודע רק אתרע באמונתו נראה לי דיכול להשביעו בטענת ספק דהרי הוא מורה היתר כמו שטען ובפרט לפי השובת מהרי"ט בנו"נ באמונה הוי המוכר כשליחו של לוקח לקנות עיי"ש בסי' רכ"ז בס' נתיבות משפט א"כ הרי מבואר בחו"מ סי' צ"ו סעיף ד' דנשבע בכה"ג בטענת ספק כנ"ל. שאלה קד ב"ה יום ש"ק ט"ו טבת תקס"ז לפ"ק טרנא גראד

להנשר הגדול בעל כנפים בצלו יחיו רבים וילכו באורו אור החיים בכתר תורה וכתר שם טוב מוכתר בעדי עדים. ה"ה כבוד ידידי הרב האי גאון הגדול שבח עוז ומגדול החריף והבקי בכל חדרי תורה מופת הדור המפורסם לשבח כש"ת מהו' משה נ"י האב"ד דק"ק שינאווי יצ"ו

בקשתי שאל יקשה בעיני מכ"ת איך עבד אדוני התערב לדבר אל אדוני זה אשר שרים עצרו במילין כנגדו ואנכי איש רש ונקלה נבער מדעת ולא בינת אדם לי ולא אאמין כי יאזין קולי. אך שמעתי כי במקום גדולתו ענותנותו ומדתו מדת תהלה להלוך טוב עם פחותים ולזאת אמרתי אלכה נא ואדרשה מאתו שאלה קטנה ואף בערכי היא גדולה אבל אצל מעלתו הוא בערך קטנה. ואם ישעה אל דברי ויראה לי פנים להוציא ממסגר אסיר. אז ארע כי אמצא חן בעיניו והדבר אשר יקשה ממני אביא אל משה. ומעשה שהיה כך היה חמותי ז"ל הלכה לעדים בחצי מרחשון העבר ואמרה להם אבקש מכם שתכתבו לי צוואה והיתה בריאה אז ולא הזכירה משום ק"ס כי הוא לא היתה יודעה בדין גם הגידה לעדים ובקשה מהם שלא יגלו לפני ועד א' גילה לפני ובקשתי מהם כשתבא להם יקבלו בק"ס ממנה וכן עשו והיא אמרה להם מה לכם לק"ס אם בעצמי אבא על החתום. והשיבו אעפי"כ קבל בק"ס כי המה הורשו ממני ועשתה כך וכתבו הצוואה על נייר פשוט ועד אחד מהם קיים חחימתה והשני עדיין לא חתם ובאיזה יום הראה לי זאת וקריתי בתוכה אחר איזה שעה החזרתי לו וחשבתי בעת שיצטרך לי יעתיק על נייר סטעמפל ובער"ח כאשר חלתה שלחה אחר עד אחד מהעדים הלז ואיש אחר עמו ואמרה להם תדעו שאותו צוואה שכתבתי כבר יהיה בבל ישונה זולת ששינתה בראשונה צותה לעשות פרוכת מיופא אחת והמותר תהיה שלי ועתה חזרה שאני אקנה מטריעה חדשה ולעשות פרוכת עוד שינתה בראשונה כתבה משלש מאות יהי' חלקי הריוח והקרן תהי' קיימת ובשו' אמרה יחלקו הקרן. והלכה לעולמה. אחר מיתתה כתבו והעתיקו העדים הראשונים הצוואה והעד האחר שהי' בחולי' לא ידע מזה והעתקתי אותה אות באות ועתה כאשר ירדתי לדין עם היורשים רצון הב"ד והרב לפסול הצוואה מטעם המבואר בסי' ר"ן סי"ד. ולא כתיב בה יפוי כח. ועמדתי על נפשי להציל אותי משני טעמים א' שמבואר ברמ"א סעי' זה אם המקבל בקש הק"ס ולא הנותן הוי כיפוי כח וכאן היא לא ידעה מק"ס כלל. והעדים ג"כ לא ידעו רק אני בקשתי מהם כנ"ל ועוד לפי דברי הרמ"א שבסוף סי' רנ"ג שעידי הצוואה יכולים לכתוב לכל א' זכותו ולא עשו שליחותן כמבואר בסמ"ע שם ואף אי' בסי' ס"א כל דבר שנהגו הסופרים לכתוב שופרא דשטרא סתם המקבל בק"ס דעתו על המנהג וא"צ למלוך בו ומעתה עדיין יכתבו העדים צוואה אחרת ביפוי כח ואף העדים השני' ג"כ יכולים לכתוב צוואה אחרת כמו ששמעו מפי' וליפות כחי ומבואר סי' רי"ב סעי' ד' צוואה דאפשר לתלות לשון בטעות סופר מבואר בסי' מ"ט ס"ה בקשתי מאד אודמ"ו נ"י אולי ברוחב בינתו יעלה רפואה למכתי ולהציל העשוק מיד עשקו. כי אומדן דעתה הי' לטובתי ומצוה לקיים דברי המת זולת שהעדים מעלו בי מעל ועל משמרתי אעמודה עד עת בא דברי קדשו אלי אם לא על שכמו אשאנו הכ"ד ידידו המתאבק בעפר רגלו הד"ש ובקשתי להשיב לי תיכף ע"י השליח הלז הכ"ד אברהם שמואל דק"ק נדסמאק

וז"ל הצוואה היום דלמטה באתה האשה הצנועה מלי' רעכטרין מפה לפנינו עדי הח"מ ואמרה לנו בזה"ל הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ורצוני לעשות צוואה האיך יתנהגו בני אחר מותי בעזבון שלי שישאר א"מ בכדי שלא יהיה ביניהם קטטות ומריבות אח"כ ע"כ בקשתי מכם שתכתבו ותחתמו הצוואה שאני מצוה היום בדיעה מיושבת ובנפש חפיצה האיך יהיה החלוקה בעזבון בין בני כמבואר למטה. בני מוה' מאיר מרישא יקח שמונים אדומים בהחשב כ"א י"ח זהו' פ' רק במזומן וקאניק של מרגליות וטושטיכל של גילדן גשטיק יהא ג"כ שייך לבני הנ"ל נכדי האשה רחל ב"ב הנ"ל מרישא תקח שלשים אדומים בהחשב כנ"ל לנכדי אברל ב"ב הנ"ל מפרישטיק תנתן סך עשרים אדומים בהחשב כנ"ל לבתי רחל אשת ר' שמואל לנדסמאן תנתן שבעים אדומים מזומני' בהחשב כנ"ל וגם כל הבגדים שיש לי באין שארית כלל והשטערין טיכל זולת שתעשה פרוכת שתקנה ג' אמות דמשק ותתן בלאג וגם כרים וכסתות וכל השייכים לגופי וכל המטלטלין בדיל ונחושת וכל מה שהפה יוכל לדבר וכל התכשיטין ג"כ הוא שייך לבתי הנ"ל ועוד צותה לאחיה ולקרובי' לתת לבה"כ דפה י"ב זהו' ששה לחלק לענים בכל עש"ק וששה זהו' לייכטינג לבה"כ

כל הנ"ל שמענו מפיה אשר צותה מרצונה הטוב ונתנה לכ"א מהנ"ל במתכת בריא ובק"ס ושקבלה בפנינו מעדים בק"ג א"ס במנא דכשר למקני' בי' וחתמה עצמה במסה"ק על כל הנ"ל ונעשה בבד"ח ומעכשיו בביטול מודעה ובקשה מאתנו לקיים חתימתה יום ב' ט"ו מרחשון תקס"ז אלי רעכטרון במסה"ק

בפנינו עדים חתמה האשה מלי' במסה"ק ובקשה מאנו לקיים חתימתה וגם שמענו הצוואה הנ"ל מפי' בכן אשרנו וקיימנו זאב וואלף סג"ל המכונה שו"ב וש"צ ונאמן דק"ק טיגל שמעון שווארצר שמש דבה"כ. עוד רוצים לומר מאחר שכתוב מעות מזומנים אין מטבע נקנה בחליפין ולפי דברי הנ"ל אם כשל עוזר נפל עזור דאם הק"ס תהיה ביפוי כח הוי כאלו אין כאן ק"ס כלל. ועוד אני ידעתי בבירור וגם העדים אומרים שלא שמעו מפי' מזומן זולת הם כתבו מעצמם הלשון הזאת ואפשר בזה המה חוזרים ומגידים

תשובה הנה מ"ש שרוצים לפסול הצוואה הראשונה משום דלא כתיב בה יפוי כח הנה דבריו משוללי הבנה דז"א רק במתנת ש"מ אבל זו בשעת הצוואה הראשונה היתה בריאה וצריכה קני' דוקא מה ענין יפוי כח לכאן דהיינו שיכתבו שהקנין הוא מוסיף על מתנת' דא הלא בבריא אין זה מוסיף אלא עוקר ואם נימא דהוי כקנין לאחר מיתה