השיב משה חושן משפט לב

דר"פ דמחייב במשחק בקוביא משום דבידו לתקן לשבר הפספסין ולקבל עליו עוד שלא יעשה אפילו בחנם ומחויב הוא בכך עכ"ד, מעכ"ת הנה מדברי הרמב"ם בפ"י מה' שבועות ה' א' לא משמע הכי דהוא ז"ל לא הביא שם מפורש הדין במשחק בקוביא דאף שבידו לתקו רק כתב בסתם ואפילו פסולי דרבנן פטורים משבועות העדות יע"ש וע"ז כתב הכ"מ דפסק הרמב"ם כר"א ב"י משום דבתרא הוא יעו"ש ולפי סברת מעכ"ת הו"ל להרמב"ם להשמיענו חידוש דין במשחק בקוביא דאף שבידו לתקן אעפ"כ פטור משא"כ בשאר פסולי עדות מדבריהם כגון מחמת איזה קרבות שאינו אלא מדרבנן דלא שייך לומר כיון שאין בידו לתקן ואמאי לא הביא הרמב"ם מפורש הדין במשחק בקוביא דלא נטעה לומר דוקא פסולי קורבה מדבריהם אבל לא פסולי עבירה מדרבנן כיון שבידם לתקן א"ו דאין זה סברא לומר כיון שבידו לתקן אח"כ שיתחייב מכח זה עכ"ל אבל אין מן הצורך להשיב ע"ז כלל כי הוא דקדוק עניות בגילא דחטתא מדחי' כהנדוף עשן תנדוף כמוץ יסוער מגורן דכיון שכתב הרמב"ם ז"ל כל פסולי עדות מדבריהם ולא וחלק כלל ודאי דכל פסולין דרבנן בכלל וליכא למטעי כלל וכלל דאם הי' דעתו לחלק הי' מבאר להדיא כדרכו הגע בעצמך דאם הי' מבואר בגמרא הלכה כר"פ והי' מבואר להדיא הטעם כמ"ש והרמב"ם הי' פוסק בסתם דאין קרבן ש"ע בכל הפסולין מדבריהם האם לא הי' מרעישין כל נושאי כליו בתמי' גדולה עליו למה לא ביאר דבמשחק בקוביא בפסולין בעבירה דרבנן חייל קרבן שבועות עדות ואלו כל הימים דיו כו' לא הי' מספיקין לישבו האם הי' מספיק לומר דהרמב"ם איירי דוקא בפסולי קורבה דרבנן דאכתי יפול כל לב משכיל להשתומם עליו למה לא ביאר הדין דפסולי עבירה דרבנן וכיון דלא מחלק כלל ש"מ דבכל גוונא איירי ועכשיו דקי"ל כר"א והרמב"ם פוסק כן בפסולי דרבנן ולא מחלק כלל אתה מתפלא אין דבריך אלא דברי תימה וקושיא זו לא נאה לא לדילך ולא לדכוותך רק למי שאינו רוצה לקבל האמת רק לקנטר בשאט נפש ובזדון ואדרבא מלשון הגמרא דאמר למעוטי משחק בקוביא ראי' למ"ש מדנקט משחק בקוביא דוקא ולא אמר למעוטי פסולין דרבנן ש"מ כמה שכתבתי דאין רבותא רק במשחק בקוביא וכדומה דהכשרו תולה בעצמו ויכול לתקן א"ע כנ"ל

ומצד הסברא גם לפי מ"ש לפי האמת לא אמרינן דנתחייב בק"ש מחמת שיוכל לתקן עצמו כיון דאז לא הי' מועיל הגדתו בשעה שנשבע דהא קיי"ל כראב"י וכבר כתבתי דהיינו משום דמסתבר טעמי' אבל כל מ"ש הוא רק ליתן טעם ותבלין לדברי ר"פ אף דלא קי"ל כוותי' מ"מ חובה עלינו להסביר ולהטעים דבריו ולדעתי כל מ"ש הוא מטעמת רב לדברי ר"פ יותר מכל המטעמים אשר הטעימו בדבריו דסובר כיון דבידו הוא שיועיל הגדתו תיכף דהיינו שילך תיכף וישבר הפספסין ויקבל עליו שלא ישחוק עוד ויעיד שפיר חייל עליו השבועה אף דלא קיי"ל כן מ"מ טעמא רבה לדברי ר"פ הם והם דברים מתקבלים על לב משכיל ולדעתי כל חיך הטועם יערב לו ויבושם לו דברי ר"פ ע"פ זה בס"ד ומה שהקשית וז"ל ועוד ראי' לדברי ממתני' דלקמן היו ב' כתי עדים כפרו הראשונים כו' ומוקי לה הש"ס בדף ל"ג כגון שהיו השנים בשעת כפירת הראשונים קרובים בנשותיהם ונשותיהם גוססות מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל דהשתא מיהת לא שכיב הרי לפנינו דבתר השתא אזלינן כיון דבשעת השבועה הפסידו ממון חייבים ק"ש אף שאח"כ אין מן הצורך לעדותם אעפ"כ בתר הגדה דהשתא אזלינן וא"כ ה"ה לפטור כיון דהשתא אינם ראוים להעיד אף שאח"כ יועיל עדותם לא מהני לחייבו בק"ש אע"כ צ"ל דכ"ע מודו בזה וטעמו דר"פ אינו רק משום דמדאורייתא מיחזו חזו כמו שהבינו התוספות בד"ה ורבנן כו' עכ"ל אפילו ריח קושיא אין כאן דוכי בידן של ראשוני' הוא שימותו נשותיהם של אחרונים תיכף כאשר ביד משחק בקוביא לתקן עצמו תיכף ולא מבעי' לפמ"ש התו' שם בדף ל"ג ע"א ד"ה הא קיימא שנ"ל דבאמת קיי"ל הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב רק כיון דקיימי עדים קמן ס"ל דהוי כפירת דברים ע"ש א"כ וודאי כאן דנשותיהם עדיין חיים ואין מיתתן ביד ב"ו הוי כלא קיימי עדים קמן עכ"פ דהא השתא בשעה שעומדין לפנינו לאו עדים הם אלא אפילו לרבה משני שפיר בדף ל"ז ע"ב דכיון דחיין המה ואין מיתתן רק ביד השי"ת לבד הוי עכשיו כאין עדים כלל וז"ב ודוק מיהו אף אם היה דומין הסברות זא"ז כפי דעתו לא ידעתי איך עלה על לבו להקשות על דברי מחיוב על פטור דהיינו כיון דשם חייב ראוי כאן לפטור הלא לפי שיטתו שמכריחו כשיטת התוס' א"כ קשה מהכל מודים בעד מיתה וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' ד"ה ורבנן דבתר תרווייהו אזלינן לחייבו כו' ע"ש א"כ הרי לא אמרינן כי היכי דמחייבו אף דמדאורייתא לא חזי כיון דמ"מ מפסיד ממון דהא מדרבנן מועיל עדותו אלמא בתר הפסד ממון אזלינן א"כ להיפך נמי ראוי לומר דאף דמדאורייתא חזי מ"מ כיון דאינו מפסיד ממון ראוי לפטור לא אמרינן כן אלא דאזלינן בתר תרווייהו לחייבו דהיינו משום א' מהן בלבד מחייבין או דמפסיד ממון או דמדאורייתא חזי במ"ש התוס' א"כ גם אנן נימא כן דאזלינן בתר תרווייהו לחייבו דהיינו משום א' בלבד מחייבין או שעכשיו נצרך עדותן אף שאח"כ אין צורך בעדותו או להיפך שאח"כ מחזא חזו אף דהשתא לא חזו ולק"מ ודוק דהיינו ממש כסברת התוס' ואין הפרש ביניהן אף כחוט השערה א"כ תמה על עצמך איך רצית לדחות דברי ולהכריח כשיטת התוס' מכח קושי' דלסברת התוס' עצמן לק"מ מיהו אין לי הכרח לומר כן דבאמת לדעתי החיוב והפטור שוין הם דדברי התוס' הנ"ל בע"כ דחוקים מאוד וקושית התוס' מהכל מודים בעד מיתה עצומה מאוד ולמה שפרשתי בהא דר"פ משום דבידו לתקן עצמו לק"מ גם קושית התוס' הנ"ל ומ"מ קושיתך מנשותיהם גוססות לק"מ כמ"ש בוודאי אין סברא כלל וכלל לומר דהיכא דאינו מפסיד ממון דחייב ק"ש כמו שתמה הרשב"א דהא לא חייב הכתוב רק במקום שאלו הי' מגיד הי' מחויב בעדותו וכיון דאינו מחויב בעדותו יהי' מאיזה מקום שיהי' ודאי אינו חייב בק"ש ועיקר הטעם בדר"פ כמו שפרשתי ולדעת היא האמת לאמיתו ומינה אין לזוז

ומה שכתבת וז"ל מה שצדד מעכ"ת לומר דאף היכי דאינו מעיד מדאורייתא מ"מ אי לאו הא דאין מעידין אותו הי' ראוי לחייבו בקרבן כיון שאם הי' מגיד הי' מועיל רק הטעם דפטור הוא משום דאין מעידין אותו והו"ל עדות שאאי"ל ואף בדיעבד עדותו בטלה עכ"ד מעכ"ת הדברים הללו ראוים למי שאמרן ולענ"ד מוכח כן להדיא בהרמב"ם בפ"י מה' שבועות הא' שכתב וז"ל היו עדיו א' מהן קרוב או פסול כו' או שהי' המלך אחד מעדיו כו' פטורים משבועות העדות שאלו העידו לא היו מחייבים בעדותן ממון כו' עכ"ל משמע דאף גבי המלך אינו פטור רק משום אלו הי' מעיד לא מהני וצ"ל דהרמב"ם איירי במלך ישראל ולא במלכי ב"ד מש"ה עדותו בטלה משום דהוי עדות שאאי"ל כיון דאין מעידין אותו כמ"ש מכת"י הרמ"ה עכ"ל בוודאי האמת אתו בזה וזה פשוט לכל רואי שמש דמוכח מהרמב"ם שם כדברי ומה שהכרעת עוד בין הטעמים שכתבתי לחלק בין הא דמשחק בקוביא ובין הא דמלך לומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה אין בהכרעתו כלום ולא יאבד הון הונה של תורה דהעיקר כמ"ש דהגמרא נתכוון לשתיהן דצדקו יחדיו נכונים ומושכלים בס"ד דמ"ש על טעם א' מהן וז"ל ז"א מחמת הראיות שהבאת לעיל כבר הכתי על קדקוד ראיותיו ואין בהם שורש וענף ועיקר כלל אף לא התחלת ראי' כל דהו. ומה שדקדקת בסוגיא דף ל"ב ע"ב דאמר ר"פ ה"מ בעד מיתה שהוא פטור כגון דאמר לדידה ולא אמר להו לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא ע"כ ולכאורה י"ל למה לא נקט ר"פ רבותא טפי דאפילו בשני עדים פטורים כמו שאמר אביי לעיל ה"מ בעידי קינוי שפטורים עכ"ל הנה אינני רואה שום מקום פקפוק ואף דקדוק עניות אינו דאביי מוכרח כומר בעידי קינוי דהא בין לר"א בין לר"י מקנא ע"פ שנים כמ"ש במשנה ריש מס' סוטה וכמו דקי"ל בש"ע אה"ע סי' קע"ח סעיף ב' אבל כאן עד א' נאמן ומה לי ע"א או שנים דאם היו שנים מחייבין גם א' הי' מחייב ועוד רבותא יש בעד א' לומר דאף אשה שאמרה מת בעלי ששמעה מפי עד א' נאמנת ועוד דהא ברישא דמלתא דר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ודאי שרבותא דידי' הוא רק בעד א' לאשמעינן דאף שהוא עד א' חייב בק"ש כיון דמועיל עדותו ואף דמדאורייתא לא חזו ובשנים לא הוי רבותא כלל לכך אמר בסיפא נמי בעד א' דומיא דרישא וגם כיון דכבר אשמעינן ברישא דבמקום שמועיל עדותו גם עד א' חייב בק"ש א"כ שוב בסיפא אין רבותא לפטור בשנים יותר מאחד דכבר ידענו מרישא דמלתא דר"פ דע"א במקום שמועיל וצריך לעדותו הוי כשנים לענין ק"ש ועוד דהרי ע"כ לא מצי למתני ברישא כלל בשנים דאיך נימא דהכל מודים בעדי מיתה דחייבין הא הראשון דכפר אין ראוי להתחייב כיון דדי בעדות השני לבדו בזה

ומה שתרצת אתה וז"ל י"ל דר"פ לשיטתו אזיל דס"ל היכי דמדאורייתא מחזי חזי אף דרבנן פסלוהו חייב בק"ש וא"כ ה"נ בב' עדי' חייבי' כיון דמדאוריית' היו חייבים בק"ש דעדות האשה לא מהני מן התורה וא"כ אף דרבנן תקנו שהאשה בעצמה נאמנת אינם פטורים מקרבן העדות כיון דמדאורייתא מחזו חזו משא"כ בעד א' לא שייך לומר הכי דמן התורה לא מהני ע"א אפילו לעדות האשה משא"כ לפמ"ש הרשב"א ז"ל לא שייך לומר כן עכ"ל אין דבריו כלום לא מבעי' לדעת הרשב"א כמ"ש הוא בעצמו וגם לפי דברי בדר"פ אין בתירוצו כלום אלא אפילו לשיטת התוס' דאמרינן לר"פ כיון דמדאורייתא חזי חייב בק"ש אין מקום לדבריו לדעתי דבשלמא היכא דרוצים אנחנו לפטרו מק"ש משום דלא חזי לעדות י"ל הא מדאוריי' חזי וחייב בק"ש אבל היכי דגם עכשיו לפי התקנה חזי לעדות רק דאנחנו רוצים לפטרו משום דאינו מפסיד ממונו דהלא בלא עדותו היא נאמנת מה תאמר דמדאורייתא היא אינה נאמנת מה בכך הלא מ"מ איכו מפסיד ממון כלל שלדבריו דמדאורייתא חזי תוכל לומר ק"ל ולא משגיחין על הפסד ממון דוהוא עד קרינן בי' אבל מפסיד ממון לא תוכל לומר דהא מ"מ אינו מפסיד ממון וא"כ כאן שהפטור אינו משום דלא חזי לעדות רק משום דאינו מפסיד ממון ודאי לא מועיל מה שהוא מדאורייתא כלל וז"ב כשמש לדעתי ולומר היכא דחזי לעדות מדאורייתא לא בעינן מפסיד מעון ובחזי לעדות מדרבנן בעינן מפסיד ממון הוא תפל מבלי מלח ובאמת מהא דר"פ גופא דאמר דאינו חייב באמר לדידה אף דחזי לעדות מוכח דעיקר במפסיד ממון תלי ולא בחזי לעדות כלל ודלא כשיטת התוס' ומה שרצונך לישב מה שהניח הל"מ בצ"ע למה לא הביא הרמב"ם דין זה דר"פ שא"ל לדידה ולא אמר לי' לב"ד שהוא פטור בהלכותיו וז"ל לענ"ד י"ל דבאמת לכאורה קשה דמאי קמ"ל ר"פ בזה והלא מתני' מפורש היא דאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי וא"כ א נה מפסדת שום ממון בכפירתו ופשיטא שהוא פטור וע"ש במהרשש"ך ע"כ ס"ל להרמב"ם דר"פ בעצמו לשיטתו אזיל דס"ל במשחק בקוביא דחייב כאן דמדאוריי' מיחזא חזי וא"כ שפיר קמ"ל ר"פ בעד מיתה דפטור דה"א שיהיה חייב כיון דמדאוריי' אין האשה נאמנת לומר מה בעלי ואף שעד א' ג"כ אינו נאמן מדאוריי' להתירה לשוק ע"מ ה"א לענין שתטול כתובה מהני העד ככל ע"א קא התורה