השיב משה חושן משפט לא

ד' מ"ב כפי' התוס' ודחה פירש"י ז"ל ע"ש וא"כ יש לנו לומר כיון דבידו של הנשבע שלא לשבע בוודאי לא ישבע שקר כיון שאינו נחשד על כך ואף עפ"כ מ"ל לרבנן דראב"ש דפטור דלא הוי רק גורם לממון דשמא ישבע הנתבע שקר להכחיש העד וא"כ ה"ה ה"נ ליכא רק גורם לממון דשמא לא ירצה לשבע אף שבועת אמת ואי משום שהתובע אומר להעד בא והעידני ואני אשבע מכח זה אין אנו יכולים לחייב העד בק"ש דשמא אעפ"כ כשיעי' אח"כ לא ירצה לשבע התובע ומה שרוצה שהעד יעיד לו הוא רק כדי שהנתבע יודה לו מחמת העד ומש"ה לא הוי רק גורם לממון דשמא לא יודה לו הנתבע כיון דליכא אלא ע"א לא יתביש וג"כ התובע לא ירצה לשבע אח"כ אף באמת ואף שיש איזה סברא לדחוק ולחלק מ"מ לא היה להרשב"א להקשות מכח זה ולהניח בצ"ע עכ"ל השואל אבל אין בפקפוקו כלום דודאי היכא דביד התובע ליטול מעון ע"פ עדותו של זה אם ירצה באין מוחה ודאי הוי החיוב מזומן יותר ממקום שתולה בדעת אחרים דהיינו בהנתבע דאף דקי"ל באמת דהחשוד לממון אינו חשוד לשבועה היינו משום דיש בני אדם שחשודים לזה ולא לזה מ"מ ודאי יש רקים ופוחזים שחשודין לזה ולזה ואולי הנתבע מהן ולא הוי היזק ברי ולא מיקרי מזיק דאיתרע קצת חזקת כשרות דידיה ובוודאי ידעתי גם ידעתי דקי"ל דלא אמרינן מיגו דחשוד כו' דהא לכך כתבתי בלשוני אולי האי הוא חשוד ג"כ על שבועה י"ל כולי האי ואולי רק דנימא דמ"מ כיון דאיכא עוד א' בהדי' אף דאין מועיל עדותו מ"מ יתביש ר"א לא ס"ל הכי אבל היכא שביד התובע ליטול ע"פ עדותו אם ירצה באין מוחה שוב מיקרי היזק ברי אף דבאמת יוכל להיות שלא ירצה לשבע אף באמת מ"ע הוי כמונח בכיסתי' כיון דבידו לשבע דכל מה שביד אדם לעשות לזכותו רואין אותו כאלו כבר עשוי כמ"ש הרא"ש בב"ק בסוגיא דמכר לא' דף ח' ע"א ע"ש וכ"כ שם הרשב"א בחידושיו לב"ק דף ח' ע"ב ד"ה א"ה בנזקין נמי נימא הכי כו' דכיון דיכול למהדר כאלו אהדר דמי עיין בטור חו"מ סי' קי"ט ואף דיש לחלק ולומר דמחוסר שבועה שאני מ"מ אף אם אין כאן ראי' גמורה כ"כ מ"מ תבלין יש ועיין בשו"ת צ"צ סי' ט"ו ודוק ה"נ י"ל כיון דבידו לישבע באמת וליטול הוי ממונו שפיר א"כ זה העד מפסיד ממונו אף דיוכל להיות שלא ירצה לשבע באמת מה לו להעד בזה אם זה יוותר או ימחול או יתן במתנה ממונו בשביל איזה כבוד שמים ולא הוי אלא כספק שמא ימחול לו להנתבע אף אם יתחייב ע"פ הדין דמש"ה ודאי לא פטרינן להעד דמה לו לזה אם זה יותר משלו מ"מ הוא הפסידו ובפרט דמדאורייתא אורייתא מגיע לו ממון זה בלא שבועה כלל כמ"ש הרשב"א א"כ הוי ממונו ממש ועפ"ז שכתבתי תבין סברא זו שכתב הרשב"א דמדינא דאורייתא ה"ל למשקל בלא שבועה כו' דלכאורה חמי' דמה בזה דמ"מ כיון דעתה אינו נוטל בלא שבועה א"כ אולי לא הפסידו דשמא לא הה נשבע אבל ממה שכתבתי תבין שדבריו המה כפתור ופרח דברים מושכלים כיון דמדאורייתא אינו מחוסר שום מעשה כלל א"כ הוי ממונו ממש ואף דמדרבנן הטילו עליו שבועה ואולי לא ירצה לשבע מ"מ כיון דבידו לשבע מיקרי ממונו שפיר ואם אינו רוצה לשבע הוי רק הנותן ומוחל ממונו בשביל כבוד שמים שלא ישבע באמת והוי עביד מצוה בממונו ומה לו להעד בזה מה דהוי עביד בממונו א"כ במה שכבש עדותו מפסידו שפיר ומה שכתבת דביד הנתבע שלא לשבע הם דברים תמוהין דמה שביד אדם לעשות לזכותו רואין כאלו כבר עשה וכבר יש לו זכות הזה אבל לא מה שיש ביד אחרים לזכותו ודאי לא אמרינן כאלו כבר עשוי וכבר יש לו זכות הזה כיון דתולה בדעת אחרים היא ולרווחא אביא לך ראי' ברורה לדברי דהא קשה לפי דמסיק הש"כ דכ"ע מודו בממון דבעינן עדות שאי"ל א"כ קשה איך משכחת כלל בממון עדות שאי"ל והא דין קבלת עדות מבואר במשנה סנהדרין דף כ"ט ע"א ובש"ע חו"מ כ"ח סעיף ז' ח' דמתחלה מאיימין על העדים ואח"כ מוציאין את כל אדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבעדים כו' ואח"כ מכניסין את העד השני כו' ע"ש וקשה הא עד השני הוי תמיד ער שא"א י"ל דאם יוזם יאמר מה אפסדתיך דהא כבר עד הראשון חייבך שבועה ואולי לא הייתי רוצה לשבע אף באמת והיית משלם וא"כ לא הפסדתיך כלום ע"ד משל שמעידין שראו שהלוה לו פלוני מכה יאמר השני הלא עפ"י הראשון כבר נתחייבת שבועה בשלמא בד"נ דאין עד אחד כלום שפיר הווין שנים יכול להזימן אבל בממון לעולם הוי עד השני א"א י"ל וכיון דבממון ג"כ עדות שא"א י"ל לא הוי עדות א"כ לעולם לא משכחת בממון שני עדים כלום דהא עדותו של עד השני אינו מועיל כלל א"ו צ"ל כע"ש כיון דבידו לשבע באמת הוי פטור גמור ואף אם היה משלם ולא כשבע היה נותן ממונו לכבוד שמים שלא ישבע אפילו באמת ומה לו לעד בזה וכיון דהי' פטור גמור וזה חייבו הוי ממש מפסידו ומזיקו וא"כ ה"ה בנד"ד לענין שבועת עדות בשכנגדו חשוד ועוד דנד"ד כש"כ הוא דהא אם יוזמו העדים דהיינו בעמנו הייתם מ"מ י"ל דגוף הענין אפשר דאמת הוא עם התובע שהלוה וכדומה וא"כ לא היה יכול לשבע הנתבע דהוא שבועת שקר א"ו אמרי' כיון דהוזמו העדים ממילא אמרינן כל מה שת"י אדם הוא שלו ובודאי האמת כדברי הנתבע והיה יכול לשבע כצ"ל א"כ כש"כ בנד"ד דלפי הודאת העד ודאי דהיה התובע יכול לשבע א"כ ראוי לחייבו קרבן שבועה וזה ברור כשמש רק בסברת המקשה דמקשה על אביי ולימא ליה מי יימר דמשתבעת הוא דסובר דאינו דומה לזה שכתבתי דמ"מ כיון דצריך שבועה עדיין לא הוי כ"כ ממונו כיון דאינו ת"י ומחוסר שבועה משא"כ זה שהממון ת"י הוי ממונו ממש קודם שהעידו ב' עדים ואף אם העיד א' אין עליו רק חיוב שבועה ולא ממין ובידו לשבע ולכך הוי ממונו ממש ואף אם אולי לא הוי רוצה לשבע והיה משלם מה לו לזה לה דהוי עביד זה בממונו שהיה נותן ממונו לאחרים בשביל כבוד שמים א"כ זה שחייבו מפסידו ממש כמ"ש וזה ברור בסברת המקשה ומ"מ מקשה הרשב"א שפיר דמ"מ כ"ש הוא מדר"פ דהא גם בדר"פ אין המעות ביד התובע וא"כ בכאן ודאי דהחיוב מזומן טפי דהחיוב אינו תולה בדעת אחרים כלל אלא בדעתו וגם מדאוריי' אינו מחוסר שבועה כלל והוי ממונו ממש וא"כ אף דרבנן הטילו שבועה עליו ראוי לומר דהוי ממונו ובידו לשבע ואף אם אולי ימחול לא הוי רק בספק שמא ימחול זה ממונו כמ"ש ומ"מ העד הפסידו וא"כ כיון דכ"ש הוא מדר"פ מנ"ל להקשות דלמא אביי ס"ל כר"פ ואולי גם ר' אחא מודה בזה כמ"ש ואינו דומה למ"ש הר"ן בשם הרא"ה והביאו הש"כ בסי' ע"ה ס"ק מ"ז וסי' צ"א ס"ק כ"ו דכל היכא שאם מודה לא היה התובע נוטל אלא בשבועה לא הוי כפירת ממון שאני התם דאמרינן אולי לא יוכל לשבע וגם אין בידו אבל הכא בשבועת העדות הרי העד מודה ולפי הודאתו הרי יכול היה לישבע לכך ראוי לחייבו בקרבן ודוק ובמחילה מכבודך שלא ירדת לסוף דעתי ולסוף דעת הרשב"א בזה דהוא סברא נכונה וברורה ועמוקה כדרך סברת הקדמונים בס"ד ומה שתמהת עוד וז"ל מ"ש מעכ"ת וז"ל והא דהקשית דמ"מ פריך הש"ס שפיר על אביי מדר"א כמו דפריך הש"ס ביומא על ר"ל מדר"א י"ל דהרשב"א מקשה דמ"מ מנ"ל להגמ' להקשות על אביי דהא בכאן החיוב מזומן יותר וכ"ש הוא מדר"פ א"כ י"ל דגם ר"א מודה בזה ומנ"ל להגמ' להקשות ע"כ דברי מכ"ת לא יכולתי לעמוד על דעת כ"ת דאין מן הצורך לדחוק בהכי ובלא"ה א"ש לפי מה שביאר מכ"ת כוונת הרשב"א דטעמא דר"פ אינו רק משום דס"ל דגורם לממון כי הכא לכ"ע כממון דמי אבל אי לאו דגורם לממון אף ר"פ מודה כיון דרבנן פסלוהו אף מדאורייתא חזי תו אין בחיוב קרבן שבועה א"כ תו א"צ לדחוק ולומר דקושית הש"ס ביומא אזל' אליבא דר"א רק דאפי' מדר"פ מקשה הש"ס דע"כ לא קאמר ר"פ בשבועות העדות רק מטעם דגורם לממון הוי משא"כ התם בשבועות ביטוי אף דחצי שיעור מותר מן התורה לר"ל כיון דמדרבנן אסור ח"ש תו אינו בחיוב קרבן שבועה ביטוי וא"כ שפיר מקשה הרשב"א דמאי מקשה הש"ס על אביי דלמא ס"ל לאביי כר"פ ומש"ה הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דהעד חייב בקרבן שבועה כיון דכ"ע מודו בגורם לממון כזה אליבא דר"פ לסברת מעכ"ת וקושיתי לא הי' רק אם נפרש טעמו דר"פ כפשטא דס"ל כיון דמדאורייתא חזי חייב בקרבן שבועה אף דרבנן פסלוהו כמו שהבינו רש"י והתוס' בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו יע"ש לפ"ז ע"כ צ"ל דקושית הש"ס ביומא אינו רק מדר"א אבל לפ"ז דברי הרשב"א ז"ל ולפי מה שביאר מעכ"ת דבריו א"צ לדחוק בהכי כנ"ל עכ"ל הנה ידידי ודאי לא שכחתי דברי עצמי וטעמי ונמוקי עמי בעזה"י שלא רציתי לומר כך מתרי טעמי חדא דהא אינו מוכרח שיהי' טעמו של ר"פ מכח גורם לממון רק מכח קושית הרשב"א על ר"פ דמה בכך דחזי מדאורייתא מ"מ אם לא יגיד כתיב והרי אם היה מגיד לא היה מועיל והרי המקשה שם ביומא לא אסיק אדעתיה הך דאם היה מסיק אין מקום לקושייתו כלל לא מדר"פ ולא מדר"א דשאני הכא דאם לא יגיד כתיב והרי כאן אף אם מגיד לא הי' מועיל אבל התם שפיר חייל שבועת ביטוי וכמו שמשני הגמ' ש"ה דאמר קרא אם לא יגיד וא"כ כיון דהמקשן לא אסיק הך אדעתא רק סבר דטעמא דר"א משום שאינו מעיד מדרבנן שוב לא חייל עלי' שבועה לכך מקשה מיני' א"כ מדר"פ דפליג עלי' וסובר דלא חייל עלי' שבועה ודאי דלק"מ מאי נימא דטעמא דר"פ הוי משום דהוי גורם לעמון מנ"ל זאת כיון דלא קשי' עלי' כלל קושית הרשב"א לפי ה"א דהמקשה הנ"ל א"כ מנ"ל להקשות ועוד דלמה דלא אסיק אדעתא הך דרשא דאם לא יגיד אין נטעם זה דגורם לממון טעם ושורש כלל דכל עקרו הוא רק משום דהגדה מועלת והוי ככללא דאם לא יגיד לכך צ"ל דמקשה אדר"א וא"כ כיון דמקשה מדר"א ש"מ דקיי"ל דהלכתא כוותי' וא"כ מה מקשה הרשב"א על קושית הגמ' על אביי דלמא מקשה ג"כ מדר"א לכך כתבתי דהרשב"א מקשה מנ"ל להקשות דלמא ר"א מודה ג"כ בזה לפי האמת ולפי המסקנא דיומא דהוי טעמא רק משום דכתיב אם לא יגיד כו' מהטעם שכתבתי והנה ידידי אף שלא בארתי כאן להדיא הטעם שלא פרשתי כמו שכתבת עפ"י דברי הרי כתבתי סברא זו להדיא אח"כ בתשובתי לענין דלא מסתבר לי דקושית הגמרא ביומא מדר"א דנהי דקיי"ל כר"א היינו וודאי משום דמסתבר טעמי' דר"א דהא כתיב ואם לא יגיד והרי אם הי' מגיד לא הי' מועיל דהרי המקשה ביומא לא אסיק הך אדעתא א"כ מה"ת לי' להקשות מדר"א על ר"ל ע"כ דברי שם א"כ הי' לך להבין דבר מתוך דבר הרי לך טעם א' שלא כתבתי כן זאת ועוד אחרת דהרי טעם זה דגורם לממון לר"פ לא מועיל רק אם מחלקין בין דאוריית' לדרבנן לענין חלות השבוע רק דקש' דמ"מ גם בפסולין דרבנן אם הי' מגיד לא הי' מועיל ע"ז יפה התרו' דמ"מ הוי גור' לממון ומועיל עדותו אבל אם לא נחלק בין דאוריי' לדרבנן לענין חלות השבועה קמה א"כ גבי פסולין דאורייתא כמי נימא דמ"מ יתביש נגדו והוי גורם לממון וע"כ, צ"ל דעל פסולין דאורייתא לא חייל כלל השבועה לפי שאין חייבין להעיד מדאורייתא כמ"ש הרשב"א דעל דרבנן חייל רק לזה שאם מגיד לא הי' מועיל אמרינן דהוי גורם לממון וא"כ הרי מר"פ מוכרח לדברי הרשב"א דעל דאורייתא לא חייל השבועה. ועל דרבנן חייל א"כ מה מקשה ביומא מדר"פ א"ו דלא מקשה רק מדר' אחא דהוי סובר טעמא דר"א דגם על דרבנן לא חל השבועה ומשני דאף ר"א מודה דחל השבועה על דרבנן רק דטעמו משום דכתב אם לא יגיד כו' דלא ס"ל הא דגורם לממון כלל וכל זה הוא ברור בס"ד ולא עמדת על סוף דעתי ולא ירדת לעומק הדברים ואף שרק מעט זמן אשר הי' לך לפני מ"מ כבר אמרו רז"ל לא קאים אינש אדעתא דרבי' עד סוף ארבעין שנין מעת השימוש ומה שכתבת עוד ח"ל ומ"ש מעכ"ת ליישב קושית הרשב"א דעיקר טעמו