השיב משה חושן משפט ל

פסולי דאורייתא חזר ותני ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד למעוטי גם כן פסולין דרבנן אבל אם נימא דמלך פסול דאורייתא א"כ ג"כ הוא בכללא דרישא כמו שאר פסולין דאורייתא א"ו דהעיקר כדעת הרמב"ם דגם המל' לא מעי' הוא רק מדרבנן ולשיט' רש"י נ"ל דרש"י סוב' כיון דהא דהמלך לא מעיד הוא רק משום דבזיון הוא לו א"כ אם אירע דהעיד ודאי עדותו מועיל וכשר הוא רק דמ"מ כש"כ מלך משום דמדאורייתא אינו מחויב כלל להעיד לא חייל עלי' שבועה כמ"ש הרשב"א סברא זו לדרכו ומעתה ל"ק דהוא בכלל הפסולין דהא באמת לאו פסול הוא כלל ודעת הרמב"ם נ"ל דאף להדיוט דמדאורייתא אינו מעיד דלא גרע מכ"ג כמ"ש הכ"מ בפ"ג מהלכות מלכים שם מ"מ ראוי לחייבו בקרבן שבועות העדות אם כפר בשבועה דהתורה לא תלתה חיוב קרבן רק במקום שהי' מגיד הי' מועיל וכאן כמי אם הי' מגיד הי' מועיל כמ"ש דלאו פסול הוא רק שבזיון הוא לו לכך אינו מחויב להעיד לכתחלה אבל אם כפר בשבועה ודאי חייב דאף שאינו מחויב להעיד לכתחלה מ"מ לא הי' לו לשבע לשקר רק שלא יעיד וכיון שנשבע לשקר ואם הי' מגיד הי' מועיל הי' ראוי לחייבו בקרבן שבועה כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם וכמו שאבאר עוד מהרמב"ם דה' שגגות ועוד הלא אינו פסול כלל מה"ת דנימא דלאו בר עדות הוא כלל ולא חייל עלי' שבועה רק דהתורה חסה על כבודו ולא חייבה אותו לילך ולעמוד ולהעיד אבל כשר הוא ואם העיד עדותו מהני אם כן בר עדות הוא ואם כפר בשבועה חייב קרבן והוא סברא ברורה מאוד רק הא דפטרינן לי' מקרבן כמו דמבואר בסוגיא דידן דבמלך כ"ע מודו נ"ל דהוא משום דהתקנה הי' דלא מעידין אותו א"כ ממילא אם מעיד הוא דאין עדותו מועיל כלל דהא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אין מעידין אותו ונמצא לא יהי' בתורת הזמה דהא אין מעידין עליו להזימו והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם בממון בעינן עדות שאי"ל דמטעם זה פסק בפ"ג מה' עדות דעדות המכחשת זא"ז בחקירות בדיני ממונות פסולה כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז ומ"מ הא גופא דהוי עדות שאאי"ל הוא דרבנן דהא דלא מעידין עליו הוא רק מדרבנן ולכך לא הוי בכלל הפסולין ולכך פריך שפיר על ר"ל ביומא ואף דבאמת דהא דאינו ניזום הוא מתק"ח דתקנו דלא מעידין עליו מ"מ אחר דתקנו כך פסול עדותו הוי מדאורייתא דכל עדות שאאי"ל מן התורה פסולה יהי' מאיזה טעם שיהי' הא דאי אתה יכול להזימו מ"מ כיון דשאאי"ל פסלתו התורה מ"מ אינו בכלל ולא בפסולין דתנן בהמשנה דמשמע שהם מצד עצמן פסולין דאורייתא אבל כאן מחמת העדר דין הזמה אין עדותן מועיל אבל מלך מצד עצמו לאו פסול הוא וגם הא גופא דהוי העדר דין הזמה מ"מ נצמח מכח תק"ח ולכך עלה על דעתו של המקשן שם במס' יומא דיחול עלי' ק"ש כיון דמדאורייתא לא הוי עדות שאאי"ל אף דלאחר התקנה הוי פסול עדות דאורייתא כמו שעלה על דעתו במשחק בקוביא אף דלאחר התקנה אין עדותו מועיל וכל שאין עדותו מועיל התורה פטרו מקרבן מ"מ הוי ס"ד כיון דנצמח רק מדרבנן הא דאין מועיל עדותו חייל עלי' ק"ש ה"נ הוי ס"ד בהא דמלך דמ"מ הא דהוי שאאי"ל הוא מדרבנן חייל עלי' ק"ש דממש סברא אחת ודברים אחדים הם ומשני כיון דאין עדותו מועיל יהי' מאיזה טעם שיהי' אין כאן ק"ש א"כ ממילא דא"ש במשחק בקוביא וכ"ש במלך דאחר התקנה דאין מעידין עליו מדאורייתא עדותו בטלה ומ"מ אינו בכלל ולא בפסולין דהמשנה דשבועות דמשמע דהם פסולין מצד עצמן וז"ב וע"פ מה שבארתי י"ל ג"כ כוונת הגמרא בסוגיא דידן במס' שבועות דאמר וכ"ש מלך הוא משום דאף דהא דלא מעיד ועדותו בטלה בדעבד נצמח מן התקנה מ"מ אחר שנתקן דלא מעידין אותו ממילא דעדותו בטלה מן התורה משא"כ משחק בקוביא דמדאורייתא מחזי חזי ובאמת כ"ל שהגמרא נתכוון להא וכל דבריהם בכלל דברי הגמ' דהיינו דבמלך לאחר שנתקן הו' מדאורייתא וגם לא שייך לומר דיש לו תקנה וראוי ומחויב לתקן עצמו אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחז' חזי ורבנן הוא דפסלוהו וממילא דשייך לומר דיש לו תקכה ומחויב הוא בכך ודוק ולפי מה שבארתי הפירוש הוא בדברי הגמרא סנהדרין ד' י"ט ע"ב וברמב"ם פ"ג מה' מלכים ולא מעיד הואיל ולא מעידין אותו ר"ל דזה תולה בזה וכ"מ דאף למלך אינו מעיד ובדעבד ג"כ עדותו בטלה וממילא דאינו חייב ק"ש עדות דאלו מן התורה הרי זה מעיד למלך וגם בשאר כל אדם בדעבד אם העיד עדותו כשרה וממילא דקדם התקנה הי' חייב בקרבן שבועה לכל אדם אם כפר בשבועת עדות כנ"ל בדעת הרמב"ם וגם רש"י מודה ודאי להא דהוי עדות שאאי"ל ופסולים בדיעבד דהא הש"כ כתב שם דכ"ע מודים דבעינן בממון עדות שאאי"ל ע"ש ודבריו נכונים ולכך לא הוי בכלל הפסולין דבהמשנה דהא משמע דהן עצמן פסולין דאורייתא הן כמ"ש ועכשיו א"ש טפי הא דאמרינן כ"ש מנך דלפי מש"ל לשיטת רש"י קצת קשה דאף אם מצד זה מסתבר טפי למעוטי מלך משום דאינו מחויב כלל להעיד מן התורה מ"מ הלא ג"כ י"ל אפכא דמסתבר טפי למעוטי משחק בקוביא שאם מגיד אינו מועיל ממלך שאם מגיד הי' מועיל וכיון דיש סברא ג"כ להיפך א"כ שוב לאו כ"ש הוא ועכשיו א"ש דבאמת גם במלך אם יגיד לא הי' מועיל וא"כ כ"ש הוא במה דמן התורה אינו מחויב להעיד כלל כנ"ל ברור לדעת רש"י ועכשיו נחזור לדעת הרמב"ם דהוי מלך כ"ש משום דאם הי' מגיד אינו מועיל משום דהוי עדות שאאי"ל משא"כ במשחק בקוביא דבידו ומחויב לשוב מדרכו הרעה ואז הי' מועיל עדותו וגם הוי עדות שאי"ל ועפ"ז א"ש הרמב"ם בה' שגגות פ' עשירי הלכה ז' דכתב דהמלך מביא קרבן על שבועת עדות דהיינו במלכי ב"ד כמ"ש הכ"מ שם ול"ק מה שהקשה עליו הרמב"ן חביב בספר תוספות יה"כ שם הלא אין לחלק רק גבי דין דגזרו מדרבנן ובמלכי ב"ד לא גזרו משום דהם נכנעין לדת ישראל אבל גבי עדות דהא דלא מעיד היא דאורייתא ודאי דאין לחלק עכ"ד דלפמ"ש א"ש דמשום זה דלא מעיד מדאורייתא הי' חייב בק"ש דמ"מ אם הי' מגיד הי' מועיל וכ"ש למלך דמעיד לכתחלה רק כיון דתקנו דאין מעידין אותו לכך פטור משום דהוי עדות שאאי"ל ואם הי' מגיד לא הי' מועיל א"כ ממילא במלכי ב"ד דלא תקנו ומעידין אותו שפיר חייב בשבועות העדות בין להדיוט בין למלך דהא אם הי' מגיד הי' מועיל, וא"כ דברי הרמב"ם והכ"מ הם כפתור ופרח ואמת בדעת הרמב"ם ואין אנו צריכים להדוחקים של בעל תוס' יה"כ ואולי הכ"מ לא נתכוין לכך כיון שלא ביאר דבריו כן להדי' מ"מ רוח ה' נוססה בו וכיון לאמת בדעת הרמב"ם כנ"ל ברור בס"ד ואין להקשות לפי מה שביאר הש"כ דכ"ע מודו דבעינן במומין שאי"ל א"כ מה זה שתירץ הרשב"א בסוגיא דידן בשבועות בתירוץ הראשון דכל הפסולין מדרבנן אם תפס ע"י עדותן אף בעדים לא מפקינן מיני' עכ"ד איך נימא כן הלא כיון דאין עדותן מועיל להוציא ממון ע"פ אם לא תפס א"כ ממילא דהוי עדות שאאי"ל אף אם יתפוס דהא אם יזימו אותם יאמרו הלא עדותינו לא הי' מועיל כלום ומנא הי' לנו לידע שזה יתפוס אחר כך ואם כן כיון דהוי עדות שאאי"ל יהי' מאיזה טעם שיהיה הרי עדותו בטל מן התורה כמ"ש אם כן ממילא ודאי דאינו מועיל תפיסה בעדים והיא קושיא מושכלת בס"ד וא"ל דהרשב"א מוקי בתפס כבר בעדים והם יודעין זה א"כ מ"ט דמאן דפטר מקרבן בן כיון דאמרינן דמועיל עדותן לתפוס וכבר תפס א"ו דהרשב"א מוקי בלא תפס רק דמאן דמחייב סובר כיון דמועיל לענין אם יתפוס שפיר קרינן ביה אם היה מגיד היה מועיל ומאן דפטר סובר כיון דהגדה לחודיה אינו מועיל בלא תפיסה לא קרינן ביה אם היה מגיד היה מועיל רק צ"ל בדעת הרשב"א בתירוץ הנ"ל וא"כ הדרא קושיתי לדוכתא ומ"מ י"ל דהרשב"א בתפס כבר מיירי ומ"מ מאן דפטר סבר כיון דפסול מדרבנן הוא רק אם העיד ותפס לא מפקינן מיניה א"כ אכן לא כייפינן לי' שיעיד אף אם תפס ואין עליו חיוב הגדה כאשר הוא עתה קודם ששב מדרכו הרעה לכך לא חייל עליה שבועת עדות כן י"ל בדעת הרשב"א בתי' ההוא

ועוד נ"ל בדעת הרשב"א שסובר כיון שאין עדותו מועיל רק לענין אם יתפוס א"כ עיקר עדותו מעיד בודאי לענין זה שאם יתפוס יועיל תפיסתו דהא בל"ז אין תועלת בעדותו א"כ לכך הוי שפיר עדות שאי"ל וחייבין בדין הזמה כיון דרצו לחייב אם יתפוס דומה למ"ש התוס' במס' ב"ק דף כ"ב ע"א בשם ר"ת דהא דקתני נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבים אע"ג דעדיין לא חייב נ"ש מ"מ כיון שמיעדין אותו וממילא מתחייב נ"ש כשיגח נגיחה רביעית לכך כשהוזמו צריכין לשלם נ"ש כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח דהא ע"כ לא באו כ"א לחייבו נ"ש בנגיחה ד' דלא מצי למימר לחיוב פ"כ אתינן כדמסיק ואזיל עכ"ל התוס' שם ור"ל כמו דאוקים שם בגמ' דמרמזי רמוזי. או דבאו רצופים או דאין מכירין את השור ע"ש א"כ כ"ש כאן דאין מועיל עדותו בלא תפיסה כלל וודאי דחייבין בדין הזמה כנ"ל והוא תירוץ נכון ומרווח בס"ד ואין להקשות ממ"נ אי לא יתפוס ודאי אין סברא לחייב בדין הזמה דמאן נימא דהוי אתי לידי תפיסה וגם מוכח ממשנה וגמ' מכות דף ג' ע"א דמספק הפסד לא מחייבינן בדין הזמה גבי מעידין אנו שגירש ולא נתן כתובה ע"ש ודוק א"ו צ"ל אם יתפוס ואח"כ יוזמו א"כ הוי כאשר עשה והתורה אמרה כאשר זמם ולא כאשר עשה ודומה להרגו דאין נהרגין וא"כ ממ"נ לא יצוייר כאן דין הזמה ואינו דומה להא דר"ת דשם כשיגח ולא שלם עדיין ויוזמו יהיו חייבים מי' לק"מ דהלא כבר כתבו התוס' במס' ב"ק דף ד' ע"ב ד"ה וע"ז בשם ריב"א ור"י דבממון אפילו כבר שילם על פיהם חייבין בדין הזמה דבממון לא הוי כאשר עשה משום דאפשר בחזרה וגם בממון הוי ק"ו דבממון עונשין מן הדין ע"ש והרשב"א לשיטתו שם בחידושיו לב"ק דף כ"ד מתרץ מדעתי' דנפשי' ממש כתירוץ ר"ת ושם בדף ה' ע"א כתב לדברי הרמב"ם דבממון חייבים בדין הזמה אפילו כבר שילם א"כ לפ"ז א"ש הכל וכל מה שכתבתי הוא נכון מאוד בס"ד לענ"ד הכ"ד א"נ

שאלה פד שוב חזר השואל כאשר יבאו דבריו בתוך תשובתי וז"ל אחד"ש כו' ע"כ מבוקשי לבל יהיה לטורח למשא לעיין במכתבי אף שאיני אפילו כננס לגבי ענק וקטנו עבה ממתני תורה היא וללמוד אני צריך וכבר אמר החכם קבל האמת ממי שאמרו: בראשון מ"ש מעכ"ת ליישב קושית הרשב"א ז"ל מה שהניח בצ"ע קושית הגמ' על אביי מי יימר דמשתבע וז"ל מעכ"ת דיפה הקשה הרשב"א דמנ"ל להגמ' להקשות דלמא אביי סובר דכ"ע מודו בזה אפילו רבנן דראב"ש דהא זה אומר בא והעידני ואני אשבע באמת והרי בידו לשבע והוי חיוב מזומן כ"ש הוא מדר"פ דאמר ה"מ במשחק בקוביא דהא וודאי כאן החיוב מזומן יותר כו' ולענ"ד הקלושה נראה דאדרבא דהתם גרע טפי מהא דר"פ דבר"פ שייך לומר דהחיוב מזומן וקרוב מאוד דוודאי יתביש לישבע לשקר להכחישו כמ"ש מכ"ת אבל הכא כיון דליכא אלא ע"א לא שייך לומר כן ואי משום דביד התובע לשבע וליטול ובאמת ישבע הלא אף בפלוגתא דראב"ש ורבנן במשביע ע"א נ"כ שייך לומר דהעד הפסידו ממון גמור דבוודאי לא היה התובע נשבע כיון שיודע בעצמו שהעד אמת מעיד ואף שכופר ונחשד הוא על הממון לא נחשד על השבועה כמ"ש התוס' בפ"ק דב"מ ושאר דוכתי דהחשוד על המעון לא חשוד על השבועה דלא כרש"י יע"ש ואף הרשב"א ז"ל בעצמו כתב לקמן