השיב משה חושן משפט כט

שוי"ר לכבוד אתו' תלמידי ידידי כנפשי הרבני המופלג בתורה וביראה האברך מו' אלי' יהודה ליב נ"י

תשובה מה שהקשה על הרשב"א יפה הקשה דלכאורה דברי הרשב"א קשים להולמן דודאי המשנה לא אתי כר"א בר"ש גם מה שתמה על הצ"ע של הרשב"א הכה בקראי מכתבך תמהתי מה ראה להביא ממרחק לחמו ולהקשות קושי' דחיקא יותר הו"ל להקשות כיון דר"פ סובר כר"א בר"ש דוקא א"כ מקשה הש"ס שפיר על אביי איך אמר הכל מודים. אח"כ ראיתי שהרגיש בזה בסוף מכתבו אבל האמת הוא דודאי לא נעלם ממאורן של ישראל הרשב"א ז"ל דברים פשוטים כאלה רק שקיצר קצת בלשונו כדרך הראשונים ז"ל ואבאר לך כוונתו בתי' ההוא ולא יקשה עליו ב' הקושיות שלך דמ"ש דפליגי ר"פ ור' אחא בפלוגתא דר"א בר"ש ורבנן בדבר הגורם לממון אם כממון דמי או לא דר' פפא סבר כממון דמי כו' אין פירושו דר"פ סובר כר"א בר"ש ור"א כרבנן רק ה"פ דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן גופא בדבר הגורם לממון ר"ל בדבר הגורם לממון כזה כדמפרש אח"כ אי כממון דמי בין לרבנן בין לראב"ש או לא ר"ל או לא הוי כממון בין לרבנן בין לראב"ש דר"א סוב' לאו כממון דמי לכ"ע בהפלוגתא הנ"ל דאף ר"א בר"ש עודה בזה ור"פ סובר כממון דמי לכ"ע אף לרבנן דר"א בר"ש דהא הרשב"א סוב' דבאמת קיי"ל בכל מקום גורם לממון כממון דמי כמ"ש הרשב"א לקמן דף ל"ב רק דרבנן סברי דכאן כתיב אם לא יגיד דמשמע דהחיוב מזומן בשעת הגדה כמ"ש הרשב"א שם וסובר ר"פ דוקא בעד א' לא הוי החיוב מזומן דמאן יימר דישלם ולא ישבע אבל כאן במשחק בקוביא ודאי לא איירי בע"א דהא ע"א בלא"ה המשנה סובר דאינו חייב בקרבן שבועה וגם דוחק לומר דאיירי בשנים משחקים בקוביא דהא למעוטי משחק בקוביא אמר ר"א דומיא דר"פ דאמר למעוטי מלך דודאי לא שייך כלל לומר דמיירי בשני מלכי ישראל והם עדים לו אע"כ ה"פ דיש עד אחד שמעיד לו והוא עד כשר רק הבע"ד מחפש עוד ע"א שיהיו ב' עדים שיוציא ממון על פיהם והעד הב' הוא מלך או משחק בקוביא לכל חד כדאית ליה וז"ב א"כ לכך סובר ר"פ דאף לרבנן דר"א בר"ש דפליגי בע"א מודו כאן במשחק בקוביא דשם אין החיוב מזומן דאינו קרוב לודאי דיודה ע"י שבועה דאולי כיון דחשוד לממון חשוד נמי לשבועה אבל כאן דיש ב' עדים ע"א הכשר וזה הפסול מדרבנן ודאי יתבייש לשבע לשקר להכחיש ובוודאי יודה והוי החיוב מזומן וקרוב מאוד לודאי לכך חייב קרבן שבועה משא"כ מלך דהתורה לא חייבתו בכך שיעיד כמ"ש הרשב"א ור"א סוב' דלאו כממון דמי לכ"ע דאף ראב"ש עודה כאן דשם יש חיוב שבועה ע"י הוי גורם לממון דמסתמא לא ישבע לשקר אבל כאן דליכא ע"י זה העד לא חיוב ממון ולא שבועה רק דהחיוב שבועה הוא מכא עד הראשון בלא עדותו וממ"נ אם לא ירצה לשבע לשקר עדותו של זה למה לי ואם ירצה לשבע לשקר מה יועיל עדותו של זה רק דנימא דמסתפי לשקר בפני זה הא לא אמרינן כן סובר ר"א וז"ב ואמת בכוונות הרשב"א ז"ל ומ"ש הרשב"א שמא יתבייש שאינו יוכל להעיז בפני עד זה ר"ל בצירוף העד הראשון שכבר מעיד דהא ע"כ איירי בכה"ג כמ"ש דודאי לא עדיף מעד כשר וז"ב

וממילא דל"ק ג"כ קושיא הב' שהקשתי על קושית הרשב"א דיפה הקשה הרשב"א דמנ"ל להש"ס להקשות דלימא אביי סובר דכ"ע מודים בזה אף רבנן דראב"ש דהא זה אמר בא והעידני ואני אשבע באמת והרי בידו לשבע והוי החיוב מזומן וכ"ש הוא מדר"פ דאמר הכל מודים במשחק בקוביא כמ"ש דהא ודאי דכאן החיוב מזומן יותר וגם מקרי יותר בר חיוב דהא מדאורייתא חייב לשלם בלא שבועה כלל א"ו דלא מסתבר כלל לומר כן לרבנן דר"א בר"ש דאינהו לא מחייבי רק באם החיוב תיכף ע"פ הגדה זה מגיד וזה מתחייב א"כ קשיא לר"פ וז"ב ואמת בכוונת הרשב"א ז"ל ועולים דברי הרשב"א כהוגן ומה שהקשת דמ"מ פריך הש"ס שפיר על אביי מדר"א כמו דפריך הגמ' ביומא על ר"ל מדר"א הנה אף אם יהיבנא לך דקושית הגמ' ביומא על ר"ל הוא מדר"א מה שאינו כן לדעתי כמ"ש לקמן בס"ד מ"מ מקשה כאן הרשב"א שפיר דמנ"ל להגמרא להקשות על אביי דהא בכאן החיוב מזומן יותר כמ"ש הרשב"א וכ"ש הוא מדר"פ א"כ י"ל דלמא גם ר"א מודה בזה ומנ"ל להקשות א"ו דהי' ברור לחכמי הש"ס דלרבנן דר"א בר"ש לא מתחייב בק"ש רק במקום שמתחייב תיכף ע"פ הגדה א"ם א"כ קשי' הך דר"פ וז"ב

ומה שישבת לקושית הרשב"א הם דברים שלא ניתנו לומר ולא לכתו' דכיון דאין עדותו מחייב ממון יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ הרי מן התורה אין כאן חיוב קרבן דהחיוב קרבן אינו רק במקום שמפסיד ממון בכפירת עדותו וזה הוא יסוד הקושיא של הרשב"א א"כ מה זה שכתבת הם בעצמם אמרו שיתחייב וכי יאמרו החכמים שיביא חולין לעזרה דהא לא הוי קרבן מן התורה ומה זה שכתבת לגבי עצמו הכשירוהו מה בכך הלא מ"מ עדותו אינו מועיל כלל לחבירו ואינו מפסיד ממון בכפירתו וממילא דלאו בר קרבן הוא וכי משום דלא יהא החוטא נשכר יצוו חז"ל להביא חולין בעזרה וגם מה חוטא נשכר שייך הכא כיון דאינו מתחייב בקרבו זה לא שייך רק במקום דהוי חיוב כמו בכתובות ד' י"א ע"א דמתחייב בקנס רק מחששא דלמא תחזור בה ואכלה בגיות' רוצה לפטרו ורבא סובר דמן הדין לית לה ע"ש בתוס' ד"ה אביי והגע עצמך במס' חולין ד' ה' ע"א דאית' שם מכם ולא כולכם להוציא את העומר וכן שם ע"ב השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו והאי לא שב מידיעתו היא דהא מומר לאכול חלב הוא ע"ש יאמרו חכמים דמתחייב קרבן כדי שלא יהא חוטא נשכר אלא אין אלו אלא דברי תימא ודברים אלו אינם דברים כלל ואינם דברים שבלב רק דבר שפתים אך למחסור כדברי כת המדברים המצפצפים ומהגים ולא כדברי כת המעיינים וממילא דנדחה כל מה שכתבת דנהרס היסוד ונפל הבנין כשל עוזר ונפל עזור ותאמין לי ידידי כי כל מה שכתבתי עד הנה הנה היא למען אהבתך ולהדריכך במעגל יושר ולמען דעתי אותך שאתה רוצה לקבל האמת והנה לענ"ד נראה לישב קושית הרשב"א הנ"ל וגם לישב מה דהקשה הש"ס ביומא על ר"ל דלדעתי אין סברא כלל לומר דמקשה על ר"ל מכח דפסקו כל הפוסקים כר"א ר"ל דק"ל כוותי' דהא באמת גם שם קי"ל כר"י ולא כר"ל א"כ שפיר מצי לומר דר"ל סובר כר"פ ולא כר"א ועוד קשה הלא מה דפסקו כר"א הוא משום דמסתבר טעמי' דודאי לא חייבה התורה בקרבן רק במקום שזה מגיד וזה יתחייב ומפסיד עמון בכפירתו והרי המקשן שם ביומא לא אסיק אדעתא הך טעמא דהא לפ"ז לק"מ על ר"ל שם וכמו שתירץ הגמרא באמת שם א"כ כיון דלא ידע המקשן מהא דמסתבר טעמי' דר"א א"כ מה הקשה על ר"ל אדר"א והוא דבר תמוה מאוד לענ"ד ומקודם אתרץ לקושית הרשב"א דנ"ל דטעמא דר"פ הוא בשלמא הפסול לעדות מדאורייתא א"כ לאו בר עדות הוא כלל ואינו חל עליו השבועה משא"כ הפסול מדרבנן דמדאורייתא בר עדות הוא ומ"ט אתה רוצה לפטרו משום דאינו מפסיד בכפירתו דהא מ"מ הודאתו אינו מועיל יהי' מאיזה טעם שיהי' לזה אומר אני כיון דיש לזה תקנה קלה שיכשר עדותו דהרי אמרו בסנהדרין דף כ"ה ע"ב דאימתי חזרתן ר"ל של משחקי קוביא משישברו פספסיהן ויחזרו בהם חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי וכן הוא בש"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף למ"ד ובוודאי מחויב הוא לעשות כן ולשוב מדרכו הרעה דמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ואל תרשע הרבה כתיב וכמו דדרשו רב עולא להאי קרא במס' שבת פרק במה מדליקין ד' ל"א ע"ב לכך סוב' ר"פ דמחויב הוא לשוב מדרכו הרעה ולהעיד ולכך כיון שכופר הוי מפסיד ממון בעדותו דאם לא כפר הי' בידו לתקן תיכף ומחויב הוא בכך וא"כ כיון שבידו לתקן הוי מפסיד ממון דהא אי בעי הוי משבר פספסין והי' מקבל עליו שלא יעשה עוד אפילו בחנם והי' מעיד והי' מועיל עדותו אף להעדות שראה בשעת שהי' פסול כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג דהפסולין בעבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ע"ש ור"א ס"ל דמ"מ התורה לא חייבה בקרבן רק במקום שאלו מגיד כאשר הוא עתה הי' מועיל ואין מחוסר אלא הגדה וכן קיי"ל כן נ"ל ברור בס"ד. והוא ישוב נכון לקושית הרשב"א ז"ל לדעתי בס"ד וממילא דלק"מ קושית התוספות בסוגיא דידן בשבועות ד"ה ורבנן עה שהקשו מן הכל מודים בעד מיתה כו' ע"ש ודוק וממילא דל"ק גם הקושיא השני' של הרשב"א דהא על אביי פריך הש"ס שפיר דמאן יימר דישבע ואין ענין כלל לסברת ר"פ לפי מה שביארתי סברת ר"פ בס"ד ומעתה נ"ל לתרץ גם הקושיא הראשונה מה שהקשה שם במס' יומא על ר"ל דהא באמת מבוא' ברמב"ם פ"ג מה' מלכים הלכה ז' וז"ל אבל מלכי ישראל גזרו חכמים כו' ולא מעיד ולא מעידין אותו עכ"ל ע"ש משמע דהא לא מעיד הוא רק במלכי ישראל והוא רק מדרבנן ולא במלכי ב"ד ומיהו במלכי ב"ד נמי אינו מעיד רק למלך אחר דלא גרע מכ"ג כמבוא' שם בכ"מ ואף שמהר"מ חביב כתב בס' תוספת יום הכיפורים במס' יומא שם דף ע"ד ע"ב דחלוקת ולא מעיד נקט הרמב"ם אגב אינך דלפי האמת המלך אינו מעיד מדאורייתא עכ"ל הוא דוחק גדול ובאמת גם בגמ' דסנהדרין דף י"ט ע"ב משמע דהוא רק מדרבנן דמסיק שם על עובדא דינאי המלך ושמעון בן שטח באותה שעה אמרו המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ע"ש ובאמת מהמשנ' גופא שם בסנהדרין ריש פ' כה"ג משמע כן דהא כריך ותני ולא מעיד בהדי אינך לא דן כו' והנך כולהו מדרבנן נינהו כנ"ל ברור ומה שאמרו כאן בסוגיא דשמעתן במס' שבועות כש"כ מלך לא מפרש הרמב"ם כמו שפירש רש"י משום דהוא מדאורייתא דהא הוא סבר דג"ז מדרבנן רק נ"ל דהכי מפרש לה כיון דמדרבנן לאו בר עדות הוא א"כ אינו מפסיד ממון ובכאן לא שייך הסברא שכתבתי גבי משחק בקוביא דהרי בידו להשיב מדרכו ומחויב הוא בכך א"כ הרי מפסיד ממון שישוב מדרכו ויעיד דודאי אין למלך להסתלק ממלכותו עבור עדותו של זה וגם אם מחל על כבודו אין כבודו מחול כדאיתא במסכתא קידושין ד' ל"ב ע"ב ובמס' סנהדרין י"ט ע"ב אבל במשחק בקוביא דמדאורייתא מחזי חזי דאם לא הוי חזי מדאורייתא לא הי' מועיל מה שבידו לשוב כיון דהשתא לאו בר עדות הוא כלל לא חיילא עלי' שבועה כלל כמש"ל משא"כ כיון דמדאורייתא חזו ורבנן הוא דפסלוהו א"כ הוי בר עדות דאורייתא ואין אתה יכול לפטרו רק משום דמ"מ אינו מפסיד ממון לזה מהני מה שבידו שמחויב לשוב כמ"ש ור"א סב' דגם בזה לא מתחייב כמש"ל וא"כ לפ"ז קשי' על ר"ל ביומא בין מר"פ בין מר"א לפי מה דס"ד דהמקשה שם דהא תרווייהו דרבנן הוא. וז"ב בפשט דברי הגמרא ביומא דאל"כ למה מביא הגמרא כלל ביומא דברי ר"פ והא דנקט והא משחק בקוביא חדא מיניהו נקט וה"ה באינך ונקט הך משום דסליק מיניה והתירוץ דמתרץ הגמ' שם הוא ג"כ לכ"ע בין לר"פ בין לר"א כנ"ל נכון וברור ומסוגיא הנ"ל דיומא הוציא הרמב"ם נ"כ הא דמלך לא מעיד הוא רק מדרבנן דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי על ר"ל דדילמא כר"פ ס"ל כנ"ל ברור ונכון בס"ד

ועוד ראיה גדולה לדברי דאיך נימא דמלך פסול להעיד מן התורה א"כ מה ביני לשא' פסולין דאורייתא ולמה לא משני לאפוקי גזלן או משום דכב' תני בהמשנה ולא בפסולין וכדי שלא תטעה לומ' דוקא