השיב משה חושן משפט יט

האי שינויא כדי לאשמועינן הא דר' יוחנן וז"ב וכן צ"ל ע"כ א"כ לפ"ז גם ראיית הש"כ ליתא דג"כ נוכל לומר דמשני חדא מתרתי ורבותא אשמועינן דאף דאמרו מטעם אחד אין כמנין לשנים ואף דלפי האמת ראיית הש"ך נכונה דאינו דומה למ"ש דבשלומא בהא שכתבתי ודאי דהוא כשמע משינויא דגמרא דהא בכאן ודאי דחד מינייהו טעי כיון שהטעמים סותרים אבל אי הוה משני כמ"ש לא הוה נשמע הא דמשני הש"ס דלא הוה ידעינן הא דאין טעם א' יוצא משני מקראות ע"כ ניחא ליה להש"ס לשנויי הך דנשמע מינה תרווייהו וכמו דמשני הגמ' בחולין פרק א"ט דף כ"ב ע"א סברי ליבעי מיניה חדא דפריש לן תרתי כו' ע"ש. אבל בהא דהש"כ דשניים שאמרו שני טעמים דלא נשמע האי דינא מהאי שינויא דמשני הש"ס דהא יש לומר דש"ה דודאי חד מינייהו טעי' אבל כאן יכול להיות ב' הטעמים אמת ואם נימא דגם בכה"ג אין מונין להם שנים כיון דלא שוו בטעמן ה"ל להגמ' לשנוי גם הך כדי לאשמעינן האי דינא וז"ב מ"מ אין זו ראיה מרווחת כ"כ כמו הא דמס' חולין וכן הא דכתב הש"כ ועוד הא אמר אביי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים עכ"ל ור"ל משמע דמונין להם שנים כיון דשניה' יכולי' להיות אמת אלמא אף דלא שוו בטעמן הגם דלפי האמת היא ראיה אמיתית מ"מ אינה מרווחת דיש לדחות דילמא אביי לא אמרה כלל לענין דנמנין לשנים דילמא אף ששניהם יכולים להיות אמת מ"מ כיון דהם אינם שווין בטעמן אינם מצטרפין למנין שנים רק דאביי הא גופא קמ"ל דיש לדרוש ממקרא א' כמה טעמים וכן הא שכתב הש"כ שם על הגהת הרא"ש ואולי כיוון להראיה שכתבתי עכ"ל ג"כ יש לתמוה עליו דלמה לא נימא דכיון להראיה שהביא מהרי"ק מגמ' דחולין הנ"ל הנה כל זה מורה שהיה הראיה מהגמ' דחולין בהעלם דבר ובהעלם עין מהש"כ [ו] ואולם בכאן י"ל דכוונת הש"כ כך דא"ל דהגהת הרא"ש כיוון להראיה דמגמ' חולין הנ"ל דהא י"ל דילמא דוקא בכה"ג הוא דנמנין לשנים היכא דלא נשמע להדיא דכל א' חולק על טעם של חבירו כמו שם בגמ' דחולין הנ"ל דאף דר' חייא ודאי לא סבר כר"ש בהא דדם שחיטה אינו מכשיר מ"מ י"ל דילמא ר"ש נמי ס"ל כר' חייא דאינה לשחיטה אלא לבסוף אבל היכא דנשמע להדיא שכל א' חולק על טעמו של חבירו שזה איכו רוצה בטעמו של חבירו וזה אינו רוצה בטעמו של זה מנ"ל דנמנין לשנים. והגהות הרא"ש כתב להדיא ואין ראייתו של זה נראה לחבירו כלל וכן של זה לחברו כו ע"ש והא לא מוכח מגמ' דחולין הנ"ל לכך כתב הש"ך אולי כיוון להראיה שכתב הוא ז"ל דמינה נשמע גם האי דינא דאל"כ ה"ל להגמ' לשנוי דמשום הכי כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין דדילמא יאמרו שנים משני טעמי' וכ"א חולק על טעמו של חבירו. אלא ודאי דגם בכה"ג נמנין לשנים כן י"ל בכוונת הש"ך ז"ל בזה

[ז] אמנם באמת אין כחלק בזה כלל אף בלא הראי' של הש"כ ז"ל דאם נימא דאם חלוקין בטעמן שכ"א חולק על עם של חבירו אין מצטרפין למנין שנים א"כ ע"כ הטעם גורם הצירוף דהיינו דדוק' באם שווין בהטעם מצטרפין א"כ גם בהא דנשמע מכל א' טעם אחר אף דלא נשמע שכל א' חולק על הטעם של חבירו האיך מצטרפין דכיון דבמה דשווין לענין הדין אין גורם הצירוף כיון שכל א' אמרו מטעם אחר אף די"ל דסובר גם טעם חבירו מנ"ל זאת על דרך משל כגון בהא דגמרא חולין דר' חייא אמר דאינו מכשיר משום שאינה לשחיטה אלא לבסוף ומר"ש נשמע דסובר בדם שחיטה אינו מכשיר א"כ כל א' אמרו מטעם אחר ואיך מצרפינן להו. מאי תאמר דילמא ר"ש סבר ג"כ כר"ח דאינה לשחיטה אלא לבסוף אמינא לך וכי מש"ה די"ל דילמא מצרפינן הלא כמו די"ל דר"ש סובר כר"ח דאינה לשחיטה אלא בסוף י"ל ג"כ דסובר כרבי דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ועוד מ"ש רש"י דמצטרפין משום דילמא הלא גם רבנן דר"ש י"ל ג"כ בהו דילמא סברי כר"ח דאינה לשחיטה אלא לבסוף אלא ודאי דמש"ה לא מצרפינן להו משום די"ל ג"כ ההיפך דילמא סברי כרבי אם כן בדר"ש נמי י"ל ההיפך ולמה מצרפינן ליה דבשלמא אם אמרי' דהדין גורם לצרף אמרינן שפיר דאם אמרו שנים משני הטעמים דנמנין לשנים אם אינם סותרים זא"ז דוקא כיון דיכול להיות דשניהם אמת אף דלא נתברר דשניהם אמת לק"מ דהא דנמנין לשנים הוא משום דשנים אמרו דבר א' לענין הדין והוא הגורם של הא דנמנין לשנים רק הפעולה של הא דאמרי' דיכול להיות שניהם אמת הוא דא"כ לא נתברר דחד מינייהו ודאי טעי [אבל אם אמרינן אף דשוין לענין עיקר הדין] מכל מקום כיון שכל אחד חולק על טעם חבירו לא מצרפין להו למנין שניים א"כ איך מצרפינן להו משום דילמא הלא י"ל דסובר ההיפך. אלא ודאי דאין משגיחין בהטעם כלל כיון דשוין לענין עיקר הדין רק אם לא נתברר דחד מינייהו טעה בודאי א"כ ממילא דגם אם כל אחד חולק על טעם של חבירו מ"מ כיון דשוין המה לענין הדין ולא נחברר דחד מינייהו טעה בודאי כיון שאין הטעמים סותרים זא"ז ויכול להיות שניהם אמת ואלו ואלו דא"ח אף שהמה חולקין זע"ז בודאי דמצרפינן להו למנין שנים דהא הדין הוא הגורם ולא נתברר דחד מינייהו טעה בודאי וזה ברור ואמת בס"ד

[ח] והנה אם היה למראה עיני הכהן הגדול רבינו הש"כ ז"ל הראיה מגמ' דחולין הנ"ל בודאי דלא הוי נחית לחלק בין דיינים שהרוב לפנינו ובין חיבורים ופוסקים שאין הרוב לפנינו דהא בהא דר' אושעיא ג"כ לא הוה הרוב לפניו דר' ור' חי' פלוגתא אחרת ופלוגתא דרבנן ור"ש פלוגתא אחרת ולא היו הפלוגתות הנ"ל בזמן אחד ובמקום א' ועיין במס' ב"מ פ' השוכר את הפועלים דף פ"ד ע"ב א"ר יהושע בן קרחה ומי שאין לו אב ימות פי' רש"י דנח נפשי' דרשב"י אלמא דאחר מות רשב"י דהוא סתם ר"ש אכתי רבי תלמיד הוה וא"כ אין הצירוף כמו בדיינים רק כמו בחיבורי' ופוסקים וי"ל ג"כ כמ"ש הש"ך דילמא בזה העיקר כאותו פוסק דמחמיר ובאידך מילתא כהפוסק השני דמחמיר הכי כמי י"ל דילמא בהא דדם שחיטה מכשיר קיי"ל כרבנן דר"ש ובאידך קיי"ל כרבי דישנה לשחיטה מתחלה כו' ואעפ"כ מצרפינן להו וז"ב בלי פקפוק

[ט] וגם בלא זה אין טעם לחלק בין רוב הפוסקים או רוב הדיינים כיון דאזלינן בהו בתר רובא בפוסקים כמו בדיינים מהיכא תיתי נימא דיש חילוק ביניהם לענין אם אמרו משני טעמים מאי תאמר דילמא בהא קיי"ל כהפוסק דמחמיר ובאידך קיי"ל כהפוסק השני דמחמיר דע"כ צ"ל דאף דלענין הדין שאנו דנין עליו שווין המה מ"מ כיון שכל א' אומר מטעם אחר א"כ דילמה בטעם דיהיב האי י"ל דקיי"ל כהפוסק השני החולק עליו דהא בהטעם הוה יחיד וכן בהטעם דיהיב השני י"ל דקיי"ל ג"כ כהפוסק השני החולק עליו דהא ג"כ הוה יחיד בטעמו וכן צ"ל בכוונת הש"כ והלא בזה ג"כ י"ל בדיינים דבטעם דיהיב האי קיי"ל כהחולקים עליו דהא הוי יחיד בטעמו וכן בטעם דיהיב השני י"ל כן והלא זה עיקר הפקפוק בחלוקין בטעמן כמ"ש בפתח דברינו אלא ודאי דאמרינן כיון דשוין לענין הדין עכ"פ הוה להו רובא א"כ ה"נ בפוסקים ואין שום סברא לחלק בין דיינים לפוסקים וזה ברור [י] וא"ל דמש"ה שביק הש"ך להראי' דמס' חולין דאף לר"פ דמתיר באכילה להדלעת ע"י הצירוף ר' חייא ור' שמעון מ"מ אינו אלא בדרבנן דהא מה"ת לא הוי תרומה רק בדגן תירוש ויצהר דזה אינו מכמה טעמים חדא דכיון דפסק בסתם דבנתקנח הדם בין סימן כסימן קיי"ל דלא הוכשר מכח הצירוף ר' חייא ור"ש א"כ אף אם נגע הדלעת בשרץ אחר ההכשר ואח"כ נגעה במשקה של תרומה דאורייתא כגון ביין ושמן ג"כ מתירין אותו המשקה אף דלרבי הוה תרומה טמאה דאורייתא וז"ב ועוד דאין טעם לחלק בין דרבנן לדאורייתא רק לדידן דמסופקין בדין זה א"כ ראוי להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן אבל כיון דנתברר הדין מהש"ס דהוי רובא ומה"ת לומר דגם לחכמי הש"ס מספקא להו מילתא דזה לא יעלה על הדעת כיון שאין כאן רמז בש"ס דמספקא להו רק שהורו כך בפשיטות. א"כ כיון שהדין ברור מה לי דאורייתא או דרבנן וזה ברור

[יא] מיהו זה פשוט דוקא היכא דע"י צירוף הוי רובא כגון בהא דחולין דגם רבנן דר"ש לא נתברר דסברי כרבי א"כ הרי ר"ש ור' חי' רוב לגבי רבי אבל היכא דע"י צירוף לא הוי רובא כגון אם הוי רבים החולקים על ר"ח א"כ גם אם נצרף ר"ש לר"ח לא הוי רובא ודאי לא אורינן כוותיהו וזה פשוט [יב] ועיין בתומים בקת"כ סי' קכ"ג קכ"ד מ"ש על הפוסקים שכתבו דבד"מ יכול לטעון קים לי אף כמיעוט הפוסקי' נגד הרוב משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ותמה עליהם דאיך שייך לומר בדיינים אין הולכים בממון אחר הרוב א"כ הא דתנן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי וכן להיפך ואמאי הא אין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ עקרת מ"ש בתורה אחרי רבים להטות וזהו רובא דאיתא קמן דשני פוסקים מזכין וא' תחייב והוי כדיינים ובזו ודאי הולכין אחר רוב עכ"ד וכן אני אומר כאן בנ"ד דתמה אני על הש"כ דכתב אבל כשהרבים לפנינו כו' דלמה מחשיב כפוסקים אין הרבים לפנינו כיון שחיבוריהם לפנינו ומפיהם אנו חיים ודאי הוי רבים לפנינו וז"ב

[יג] והנה מ"ש בתומים שם להליץ בעד הפוסקים הנ"ל ושורש דבריו דודאי אין להוציא ממון מספק רק כשברור כשמש דהממע"ה אפילו במקום רוב כי בדיינים כשיש רוב מחייבין א"כ הם מוציאין לדעתם בבירור דהמיעוט בטל לגבם והוי הם העיקר ב"ד והם המוציאים ממון א"כ הדיינים המוציאין להם ברור הדבר משא"כ כשיש רוב הפוסקים א"כ לדיינים המוציאים אין הדבר ברור רק בספק דאין בידם להכריע רק שילכו אחר הרוב בזה אמרינן שפיר דאין הולכין בממון אחר הרוב דהממע"ה אף במקום רוב ע"כ תורף דבריו אף שאין זה לשונו הנה בנ"ד לא שייך זה דא"כ גם כשמסכימין מטעם א' כמי אין להוציא עמון על ידיהם כמו שהוא באמת לדעת הפוסקי' הנ"ל אבל אנן אמרינן באו"ה דאזלינן בהו אחר הרוב או בממון אם נימא דלא כדעת הפוסקים הנ"ל רק כדעת הסוברים דמוציאין ממון ע"פ רוב הפוסקי' א"כ כשמסכימין משכי טעמים כמי מוציאין כיון דכבר הוכחנו דהוי רוב וז"ב וגם שם דחה התומים הסברא הנ"ל וכל מ"ש שם א"ע כלל לנד"ד לחלק בין כשמסכימין מטעם אחד ובין כשמסכימין משני טעמים ובפרט שכבר הוכחנו מהש"ס בראי' שאין עליה תשובה לענ"ד בס"ד [יד] ואל תשיבני מדברי רש"י ז"ל במס' פסחים סוף פ' אור לארבעה עשר דף כ"א ע"א ד"ה אין הכרעת שלישית מכרעת כו' אבל השתא דלא הזכירו בית ושדה טעמא אחרינא הוא כו' ע"ש דזה אין ענין לנ"ד כלל דהתם לענין דנהוי עלי' תורת מכריע אמרינן אבל לא כענין צירוף רבים דאטו ב"ש וב"ה שקולין במנינן הוו באופן שאם נצרף דברי היחיד לא' מהם הוי רובא אלא ודאי לאו לענין מנין רבים איירי רק מתורת הכרעה וזה פשוט וברור. ועיין בתוס' שם ד"ה אין הכרעת שלישית מכרעת מ"ש בשם ר"י והיינו ודאי רק בתורת הכרעה וזה ברור ועיין בגמרא פסחים דף י"ג ע"א וע"ש בתוס' ד"ה ר"ג לאו מכריע הוא כו' וא"ל דר"ג נהי דלא מכריע הוי מ"מ רובא הוי דבחולין נצרף לי' דעת ר' יהודה ובתרומה נצרף ליה דעת ר"מ לק"מ דלא הוי רובא דהא איכא רבי ור' יהושע ור"א בר יהודה איש ברתותא דסברי כר' יהודא כמבואר שם בעמוד הנ"ל ואף מקודם דמשני ואי בעית אימא מ"מ ידע מהברייתא רק דהאב"א חידש דרב סובר כהאי תנא דפירש