השיב משה חושן משפט יח

וחייב להחזיר לו וז"ב אבל ישבע שמעון שלא הי' בידו הי"ש כדי לפטור עצמו מתביעת ראובן דטענת ראובן לא הוי כטענת ספק לענין זה שלא יתחייב שכנגדו שבועה כיון שבודאי מכר לו רק שזה פוטר עצמו בטענה שאין ידוע לראובן וטענת ספק לענין זה היינו שעיקר טענתו בספק כמ"ש הש"כ בסי' ע"ה ס"ק פ"ב וז"ל ונראה דכש"כ היכא דבא ממונו ליד חבירו וחבירו טוען שנאבד או נתקלקל או באיזה ענין שהוא נפטר מן הבעלים שצריך לשבע שהוא כדבריו אפי' אם חבירו שכנגדו אינו יודע בודאי להכחישו עכ"ל וכן מבואר ג"כ מדברי הש"כ בסי' רל"ב ס"ק י"ג ודוק סיומא דהך פסקא שאם מפורש בשטר שחייב להעמיד לו ויצא השער בעת הפסיקה חייב להעמיד לו ואם לא יצא השער אם ראובן מודה שלא הי' אז בידו יי"ש הרי שמעון פטור ממנו מתביעה זו והוא חייב לשלם לו בעד הסחורה שלקח משמעון ואם ראובן טוען איני מאמינך צריך שמעון לישבע וכ"ז ברור כשמ' בס"ד

שאלה פא נשאלתי לענין אם שני דיינים מסכימין לדין או שני פוסקים רק שחלוקין בטעמן וא' חולק עליהם בעיקר הדין דשני הטעמים לא ישרו בעיניו אם מונין להמסכימי' בעיקר הדין לשנים כיון דבעיקר הדין המה שוין אף שחלוקין בטעמן. או דילמא אין מונין להם אלא אחד כיון דעל הטעם של כל אחד מהם הרי החולקים שנים א"כ בטל. ואין כאן טעם לסמוך עליו להורות כוותיהו

תשובה (א) מבואר מגמ' דחולין דף ל"ו בשוחט והתיז דם על הדלעת דפליגי רבי ור' חייא אם הוכשר לקבל טומאה דרבי סבר הוכשר ור' חייא סבר תולין והנה לדברי ר"פ שם דפליגי בנתקנח הדם בין סימן לסימן דרבי סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וה"ל ודם שחיטה ומכשיר ור' חייא סבר אינה לשחיטה אלא בסוף וה"ל דם מכה שאינו מכשיר ומאי תולין תולין עד גמר שחיטה דאי איתא לדם בסוף שחיטה ואי לא כגון שנתקנח לא מכשיר אמר שם דכיון דר' שמעון סובר דאין דם שחיטה מכשיר כלל א"כ הוי לי' דבריו של רבי בנתקנח בין סימן לסימן א' במקום שנים ואף דר' חייא ג"כ לא ס"ל להא דרבי שמעון דהא לר' שמעון גם אי איתא בסוף שחיטה לא מכשיר ולר' חייא מכשיר מ"מ כיון דבנתקנח מיהו אשוו להדדי דלתרוויהו לא אכשרי הוי לי' רבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן לר' אשי שם אף דר' חייא לא ס"ל כר' שמעון בתרתי דהא אי איתא בסוף בשחיטה סובר דמכשיר ודאי וגם בנתקנח לא ס"ל כוותי' לר' אשי דהא לר' שמעון ודאי לא מכשיר משום דסובר דם שחיטה לא מכשיר ור' חייא סובר תולין לא אוכלין ולא שורפין משום דסובר דדם שחיטה ודאי מכשיר רק דמסופק אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוי דם שחיטה ומכשיר או אינו אלא לשחיטה אלא בסוף וה"ל דם מכה ואינו מכשיר מ"מ כיון דלענין שריפה מיהו שוו להדדי דלתרויהו לא שרפו הוי לי' רבי חד ואין דבריו של אחד במקו' שנים ע"כ דברי הגמ' שם הרי אף דחלוקין בטעמן מונין להם שנים כיון דשווין בדין. ואף דלדינא ג"כ אין שווין לגמרי ויש נ"מ כמה וכמה ביניהם מ"מ בהאי דשווין מונין להם שנים וז"ב

(ב) מיהו נ"ל ברור דוקא היכא דאין שני הטעמים סותרין זה את זה בכה"ג הוא דמונין להם שנים דהא בהאי דר' ור' חייא יכול להיות שניהם אמת אינה לשחיטה אלא בסוף ודם שחיטה אין מכשיר אבל היכא ששני הטעמים סותרין זה את זה דאי הא לא קיימא הא ודאי דאין מונין להם שנים דהא חד מינייהו ודאי דאין דבריו כלום ומנא אמינא לה מהא דאיתא במס' סנהדרין פרק אד"מ דף ל"ד ע"א דאם אמרו שנים טעם א' משני מקראות אין מונין להם אלא אחד משום דאין טעם אחד יוצא משני מקראות הלכך חד מיניהו ודאי מטעא טעי ע"כ אלמא כיון דאין יכול לומר דילמא שניהם אמת אין מונין להם אלא אחד א"כ ה"נ דכוותה וג"ז ברור

(ג) והנה לכאורה מבואר דין זה דשנים שאמרו דבר אחד משני טעמים דמונין להם שנים מהרמב"ם פרק יו"ד מה"ל סנהדרין הלכה ה' דס"ל שנים שאמרו טעם א' אפילו משני מקראות אין כמנין אלא באחד וכתב שם הכ"מ ומ"ש רבינו אפילו משני מקראות כלומר לא מבעיא ממקרא א' דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' אמרו טעמא משני מקראות משום דחד מינייהו ודאי טעי דאין טעם א' יוצא משני מקראות עכ"ד ונמצא לפי דבריו אין נמנין לשנים רק אם אמרו מטעם אחד נחשבין כאחד וצ"ל הטעם בזה דכיון שאין ביניהם שינוי כלל ואין א' מוסיף על דברי חבירו כחד חשיבי דאין תועלת ברבים אם לא ניתוסף טעם ע"י ריבוים כן צ"ל בדעת הכ"מ אבל דברי הכ"מ הנ"ל תמוהין מאד ומרפסן איגרי דנימא הא דכתבה התורה אחרי רבים להטות הוא דוקא בשכל א' אומר טעם אחר ועוד קשה דא"כ האיך אמרינן בכל הש"ס היכא דרבים פליגי עם היחיד דהלכה כרבים כגון היכא דתנן דתנא א' אומר כך וחכמים פליגי עליו אמרינן הלכה כחכמים משום דהלכה כרבים הלא מן הסתם כולהו מטעם א' אמרו וא"כ אין נחשבין רק כאחד וברוב פעמים מפרש הש"ס רק טעם אחד כדברי החכמים ואפרט המקום הראשון שבש"ס בזה במס' ברכות דף ט' ע"א שם הכי קאמרי לי' רבנן פליגי עיליוך ויחיד ורבים הלכה כרבים כו' ע"ש פירוש רש"י דסבירא להו לחכמים במשמעות בשכבך כל זמן שדרך בני אדם לילך ולשכוב וסברי זמן עסק השכיבה עד חצות ע"כ והכא כיון דטעמא דכולהו ממשמעות בשכבך אינם נחשבין לרבים לפי דברי הר"מ הנ"ל. ועוד קשה מנ"ל לרבינו הרמב"ם דבר זה דהגמ' לא מבעיא קאמר דילמא דוקא קאמר דדוקא טעם א' משני מקראות אינם נחשבין אלא לאחד כדמפורש טעמא דודאי חד מינייהו טעי אבל כשאומרים טעם א' ממקרא אחד ודאי דנחשבין לשניים כיון דשנים מסכימים לדבר אחד ולא נתברר דודאי טועה אחד מהן אלא ודאי כבוד רבינו הגדול הכ"מ במקומו מונח ודבריו תמוהין כאן. והנכון דתיבת אפילו הוא ט"ס שנפל בספרי הרמב"ם ז"ל וז"ב א"כ לא מוכח כלל מהרמב"ם ומ"מ הדין דין אמת דמוכח מדברי הגמ' הנ"ל כמ"ש

והנה (ד) נשאתי עיני וראיתי במהרי"ק בשורש מ"ג והוא בדפוס שורש מ"א ענף ד' כתב ג"כ דאף שאמרו משני טעמים נמנין לשנים והביא ראי' מגמ' חולין הנ"ל ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול כמותו אבל בדין זה דהטעמים סותרים א"ע לא כתב כלום ומקום הניח לי והנה נשאתי עוד עיני וראיתי שדברי מהרי"ק הנ"ל הובאו בהגהת זקני הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' כ"ה סעיף ב'. והנה הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בפלפול בהנהגת או"ה השיג עליו וכתב דמהרי"ק לא ברירא לי' דין זה וגם לא כתב שם אלא לישב מנהג האשכנזים בהדס וגם מסיים שם ומ"מ כל זה רחוק בעיני ע"כ לשון הש"ך. והנה שות' דמרן הש"ך לא ידענא דדין זה דמונין לשנים אותן שנים שאמרו דבר אחד משני טעמים ודאי ברור לי' למהרי"ק בלי שום פקפוק דהא הביא ראי' מגמ' חולין הנ"ל שהוא ראי' שאין עלי' תשובה רק דשם פקפק מטעם אחר שהרי אינו מבואר בודאי דרש"י לא חשיב להא להדס שוטה שמא במקומו הי' מצויין הדסים שוטים כאלה אבל באמת י"ל דלדינא מוד' רש"י דגם אם הא' למעלה הדס שוטה מיקרי כמ"ש שם מהרי"ק להדיא דנוכל לומר דאפשר לדעת רש"י כשר ורבינו משה פוסל אותו להדיא כמ"ש שם וכן בא"ח א"כ אין ראוי לצרף דעת רש"י כיון שלא נתברר דעתו והרי הלכה רווחת היא דבמקום שפוסק אחד ביאר דעתו והשני לא ביאר לא דחינו לודאי דהך משום ספיקו דהך וז"ב בעיני דמה דמסיק וכל זה רחוק בעיני ר"ל שיהי' דעת רש"י כך אבל לא על הצירוף כלל דהרי כתב לעיל דאין לתמוה. א"כ אם נהגו כדעת רש"י שהרי כדאי הוא רש"י לסמוך עליו ר"ל אף שלא בשעת הדחק וכ"ש בשעת הדחק אלא ודאי דכוונתו שאין כאן סמיכה על דעת רש"י כלל רק על ספר א' נקרא בעל השלמה והוא רחוק לסמוך על זה הספר לחוד וז"ב בכוונת מהרי"ק שם ומ"ש הש"כ שם להקשו' ע"ז מדברי האגור בשם מהרי"א והוכיח מזה לחלק בין איסור מדאורייתא לדרבנן עיי"ש. לדידי לאו קושי' הוא כלל דה"פ דדברי מהרי"א הנ"ל שכתב אחר שהביא דברי הא"ז וא"כ בנ"ד שרי ר"ל להא"ז בלא צירוף הדיעות כלל וע"ז כתב ואע"ג דמוכח דהרא"ש לית לי' האי סברא לחלק כו' מ"מ אין להחמיר בשביל זה כיון דלכ"ע חתיכה עצמה נעשה נבילה אינו אלא מדרבנן ר"ל וא"כ בשל סופרים הלך אחר המיקל. ואף דלענין חנ"נ בשאר איסורין מחמרינין היינו משום המנהג דכבר נתפשט המנהג בינינו כהתוס' וכהשערים אבל בלח בלח ראוי להקל כהא"ז ר"ל גם בלא צירוף דיעות וכ"מ דגם בב"ח אין להחמיר בכה"ג ואח"כ כתב ובנד"ד בין למר ובין למר שרי כו' ר"ל דבנ"ד א"צ לזה דהוי מדרבנן דבל"ז בין למר ובין למר שרי וז"ב והא דאנן אסרינן בכה"ג בב"ח כמ"ש בהגהות זקני הרמ"א ביו"ד סי' צ"ב סעיף ד' היינו מצד החומרא כמ"ש האפי רברבי או כמ"ש הש"ך ס"ק ט"ו דבב"ח כ"ע מודו דאמרינן חנ"נ אף בלח בלח עיין באגור הל' חלב ותמה אני על הש"ך אף אם לא פירש כמ"ש איך דחינין לראי' ברורה מהש"ס מפני דקדוק קל שיש בלשון איזה פוסק. ואולי לרווחא דמילת' כתב כן וברור בעיני דנשמט מהש"ך ז"ל מכח רהיטת עיונו הראי' שהביא מהרי"ק ז"ל מהש"ס ומשום דהביאו בקיצור נמרץ לא ראה אותה מכח רהיטת עיונו דאל"כ לא הוי פליג על דין זה ואם הי' לו מה להשיב עכ"פ לא הי' שם זכרונו אחר הדלת והי' לו להביאו ולהשיב עלי' וזה ברור לדעתי. והנה (ה) הש"ך בחו"מ סי כ"ה ס"ק י"ט הבר' לגזיזי' שכתב דנ"ל שמה שהעלה ביו"ד סי' רמ"ב דבאיסור דאורייתא לא אזלינן בתר רבים אם מסכימין להקל משני טעמים היינו אם באנו לפסוק ע"פ חיבורים אבל כשהרבים לפנינו פשוט דאזלינן בתרייהו אע"ג שאין מסכימין מטעם אחת דלא אשכחן בשום דוכתא בסנהדרין או דיינים צריכין הרבים לומר טעם א' ועוד הביא ראי' מפ' אד"מ דלא משני משום הכי כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין כדי שלא יאמרו שניים שני טעמים ועוד דהא אמר אביי מקרא א' יוצא לכמה טעמים עכ"ל הנה גם מזה נראה שהי' בהעלם דבר ממנו הראי' שהביא מוהרי"ק דאל"כ לא הי' צריך להנך ראיות דראי' שהביא מהרי"ק הוא מורווחת יותר ויותר דבאמת הראי' שהביא הש"ך אינה ראי' ברורה כ"כ דא"כ תקשה לפי האמת דלמה לא משני כדי שלא יאמרו שנים משני טעמים הסותרים זא"ז דבכה"ג ודאי דלא מצרפינן להו למנין שנים כמו שהוכחתי לעיל סי' ב' דמ"ש מן טעם א' משני מקראות אלא ודאי צ"ל דחדא מתרתי ושני והיא היא ורבותא אשמעינן דאף שאמרו מטעם אחד אין נמנין לשנים משום דאין טעם א' יוצא משני מקראות והיא גופא קמ"ל בהאי שינויא דאין טעם א' יוצא משני מקראות אבל בשני טעמים הסותרים זא"ז מילתא דפשיטא הוא דחד מינייהו ודאי טעי. ואין לומר דמנ"ל באמת האי דינא דהא לא משמע מהא דכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין האי דינא דאין טעם א' יוצא משני מקראות דהא י"ל שכותבין מש"ה טעמא שכתבתי כדי שלא יאמרו משני טעמים הסותרין זא"ז. דקל"מ דבאמת האי דינא נשמע מזה שהשיב ר' יוחנן לר' אסי ויליף לה מקרא כדמפרש אביי רק דניחא להש"ס למנקט