חלקי אבנים לח

כועס בה וכל הימים הללו לא כעס ה' וקשה מאחר שבלעם לא היה יוכל לעשות מאומה כ"א באותו שעה שכעס השם ומאחר שכל ימי בלעם לא כעס ה' שנאמר לא זעם ה' וכהא דאחז"ל עמי זכור וגומר שלא כעס ה' אותן ימים א"כ לדעת המדרש פ' זו וישם ה' דבר בפי בלעם שנתן חכה בתוך פיו כאדם הנותן ברזל בפי בהמה ומושכו לכל מקום שירצה מה צורך לו לחכה אחר שלא זעם ה' באותן ימים ושוב אין לבלעם שום כח יותר כדעת רש"י ז"ל א"כ חכה למה לי ויראה בעיני ליישבו ע"פ הא דאמרו חז"ל כל אותן ברכות שברכם בלעם נתהפכו לקללות חוץ מברכת מה טובו אהליך יעקב א"כ אחר שראה הקב"ה שברכת בלעם הוא מעין קללות כי לבסוף יתהפכו הברכות לקללות ירא הקב"ה שלא יברכם הרבה כדי שלעתיד יתהפכו לקללות לפיכך נתן לו הקב"ה חכה בתוך פיו שלא יברכם יותר כ"א לפי רצון ה' ועיין מ"ש באריכות בספרי עיר דוד בסדר הזה:

(רש״י) ועתה לך איעצך את אשר יעשה לך העם הזה פירש"י מקרא קצר הוא כו' עיין פירושו במ"ש לקמן בדרוש נחמד:

פרשת פנחס (רש"י) אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו פירש"י והוא לא היה לפי שהיה באות לומר בחטאו מת נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על ה' אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא את אחרים עמו. כאן המשכיל מתקשה לדעת פירש"י דלכאורה הוא מיעוט הבנה באומרו לפי שהיו באות לומר בחטאו מת הוזקקו לומר לא בחטא מתלוננים כו' ומה הוא ההכרח שיאמרו בחטאו מת עד שהוזקקו לכל הנ"ל ומה תועלת להם לדינם כשיאמרו שהוא בחטאו מת גם במה שכתב רש"י אלא בחטאו מת ולא החטיא את אחרים לכאורה דברי מותר המה מה שייכות לדיני נחלאות במה שחטא לבדו ולא החטיא את אחרים או אף אם חטא והחטיא יכול להיות שמ"מ ירשו את אביהם אלא הענין הוא דרש"י ז"ל לשיטתו אזל דכתב בפר' ויהושע וכלב בן יפונה חיו מן האנשים מת"ל חיו מן האנשים אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים לז"א רש"י בהיות שבנות צלפחד רצו לירש חלק אביהם וחלק אבי אביהם כמו שיתבאר אחר זה הוכרחו לומר בחטאו מת כדי שלא יאבד חלקו וחלק ירושתו ולכך הוזקקו לומר לא בחטא מתלוננים מת דאילו היה מת בחטא מתלוננים היה החטא גרם לאבוד חלקו וחלק ירושתו כדאמרן חיו מן האנשים כנ"ל לפיכך הוזקקו להוכיח שלא מת לא בחטא של מתלוננים ולא בחטא של קרח דשניהם היו בכלל חוטא ומחטיא את אחרים ובאנשים כאילו אין להם חלק בארץ מכח ירושתם כדאמרן ובדיבור זה שאמרו כי בחטאו מת הוכחו שמיתת אביהם לא היה בחטא מתלוננים ולא בחטא קרח בנקדים הא דאיתא בספר הקלות באריכות ונחזיק בקולר אמריו דמקשה ראובן שנגזר עליו מיתה בי"כ ובהושענא רבה שימות באותו שנה בוודאי אף אם יעשה תשובה אינו מועיל לו להצילו מאותו גזירה דאלת"ה מה מועיל גזירת אלהים א"כ אם הרג שמעון את ראובן באותו שנה לא יהרג שמעון על זה דגברא קטילא קטל ואין לו דמים וא"ת אולי בשביל שקירב מיתתו ונתחייב מיתה על קירב מיתתו ז"א ההרי אמרו חז"ל אין שומטין את הכר מתחת המת מפני שהוא מקרב מיתתו הל"ל השומט כר מתחת המת חייב מיתה ומאריך שם ש"מ בגברא קטילא מה לי אם הוא חי או אם הוא מת ומדכתבה לנו התורה מיתתו של צלפחד בתורה שהמיתוהו מוכרח שלא היה בעדת מתלוננים דאילו היה בעדת המרגלים ומתלוננים לא היה לו חיים וגברא קטילא היה ומה עשו במיתתו הלא כבר מת אלא בוודאי בחטאו מת וקי"ל כמ"ד אין מיתה בלא חטא נמצא מיתתו כפרה על חטאו ולכך המיתו כאשר הארכנו במקומות אחרים א"כ שפיר אמרו תנה לנו אחוזה כו' חלקו וחלק ירושתו מחפר אביו וגם מעדת קרח לא היה אם נאמר שהיא מקושש עצים כדעת ר"ע היה להם הוכחה גדולה מכח בחטאו מת שלא היה בעדת קרח מהא דאיתא בגמרא ובמדרש למה נסמכה פ' ציצית לפ' מקושש לומר לך שמשה התפלל לפני השם ית' כל יום ויום יש לאדם אות תפילין בראשו והוא לו לעדות ולזכרון שלא לעבור על מצות ה' משא"כ שבת שאין לו שום אות מה עשה ציווה השם ית' מצות ציצית אף בשבש כדי שיהיה להם אות שישמרו שבת והוא ידוע שמחלוקות קרח היה בציצית נמצא אילו היה בעדת קרח שהיה להם ציווי על ציצית כדי שישמרו שבת לא היה מקושש עצים בשבת ומדהיה מקושש עצים ש"מ דלא ידע