חלקי אבנים לד

ארצכם וגשם הוא ע"י שליח הם העבים ומביאים משל למלך כשהוא נותן למטרונא דבר הוא נותן על ידי עצמו משא"כ כשהוא נותן לפלגשו הוא שולח לה ע"י שליח כללא דמילתא דמטר אינו נותן ע"י שליח כ"א ע"י עצמו וכמ"ש חז"ל מפתח של מטר הוא ביד הקב"ה ואינו נמסר לשליח משא"כ גשם ניתן אפילו ע"י שליח שעבים שואבים מי אקיינוס ומגשימים לכל מקום אשר נצטוו מאתו יתברך. עוד אי' בגמרא וכן הוא להלכתא אף דקי"ל כל תנאי שבממון קיים לאו לכל דבר נאמרה כי הנה בגיטין שהוא נעשה ע"י אדם עצמו ועל ידי שליח ג"כ אז אם היה איזה תנאי ונתקיים התנאי הגט כשר ואם לא נתקיים התנאי הגט בטל משא"כ חליצה שאינו נעשה ע"י שליח כ"א ע"י עצמו דווקא אם היה תנאי ביניהם אף שלא נתקיים התנאי מכל מקום המעשה קיים והנה הקב"ה גילה רצונו שיהיו ישראל משמרים התורה ויהיו עמלים בתורה ויתן להן פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לעולם הבא והתנה עמהם כדאמרן אם יקיימו התנאי הוא נותן להם ואם לאו לא יתן להם הברכות ולא זו אלא אף זו שיהיה מקום לקללות לחול עליהם נמצא היה הקב"ה מוכרח לתפוס לשון גשם דבר שנעשה ע"י עצמו וע"י שלוחו כדאמרן כל דבר שנעשה ע"י שליח והיה באותו דבר איזה תנאי אם נתקיים התנאי המעשה קיים ואם לאו לז"א הכתוב אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה ושמרתם את מצותי ועשיתם אותם כדאמרן אז ונתתי גשמיכם בעתם ויהיה בהם ברכה כאילו הם מטר הניתן על ידי עצמו שאפי' אילני סרק יתנו פרים והארץ יתן יבולה והוא מבואר דקשה לאיזה טעם נותן הקב"ה גשם והוא ית' צריך לברכו כאילו היה מטר ינתן להם מטר ע"י הקב"ה והיא היא הברכה בעצמה אלא הוא הדבר שהקב"ה התנה עם ישראל כדאמרן וכדי שיתקיים התנאי מוכרח היה לומר גשם ולברכו כי היכי שיתקיים התנאי דאי הוי אמר ונתתי מטר בארצכם אז אפי' אם לא יקיימו התנאי יהיה המעשה קיים לכן נאמר גשם כדי שאם יקיימו התנאי יהיה המעשה קיים אם לאו לאו והבינהו כי נכון הוא:

פרשת במדבר וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמור פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה פירש"י משיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרות כו' א"ר יהודה בר' שלו' למוד היה אותו שבט להיות נמנה מן הבטן וגו' ולכאורה יש כאן מקום תימא בדברי רש"י שהרי בפקודת הבכורים כתיב פקוד כל בכור זכר לבני ישראל אבן חדש ומעלה ופי' רש"י משיצא מכלל ספק נפלי' ובשבטו של לוי כתב משיצא מכלל נפלים אבל כד מעיינת בי' נראין דברי רש"י נכונים ומכוונים המה בנוסיף עוד קושי' אחת דלכאורה דברי רש"י סותרים זא"ז אחר שרש"י מביא דברי ר' יהודא בר שלום שאמר למוד אותו שבט להיות נמנה מן הבטן משמע שאותו שבט לא נמצא בהן נפלים דאלת"ה האיך נמנה אותו שבט מן הבטן הלא עדיין לא יצאו מספק נפלים כי שמא נמצא בהן נפלים ויתבטל המנין א"כ המנין שהם נמנים מן הבטן למאי אתא אלא מוכרחים אנו לומר מדנמנה אותו שבט מן הבטן ש"מ דלית בהן נפלים א"כ למה נאמר אצל פקודת הלוים מבן חודש ומעלה תפקדם הלא לא יש שום ספק נפלים אצל שבט לוי כדאמרן וכדי ליישב ולהטעים את הענין נאמר שהיה לפני רש"י ז"ל שתי קושיות ובפרושו תיקן הכל דנראה קושי' אחת יש מפני מה צוה הקב"ה שיהיו ישראל נמנין מבן עשרים שנה ומעלה. ושבטו של לוי יהיה נמנה מבן חדש ומעלה שנית נתקשה לרש"י למה הפסיק הקרא בפרשת ואני הנני לקחתי את הלוים וגו' פקודת הלוים לפקודת ישראל כל אלה תיקן רש"י ז"ל וקושי' חדא פרוקא לחבירת' כי הנה מנין ישראל היה מבן עשרים שנה ומעלה לטעם המבואר ובהיות שבכורי ישראל נתמנו מעת צאתם מארץ מצרים להיות לגיון של מלך. וכדאי לגיון של מלך להיות נמנה לכבודו תיכף ומיד כשהוא ראוי למנין והיינו תיכף כשיצא מספק נפל וזהו מבן חדש ומעלה ומאחר ששבטו של לוי היותם קדושים ביותר שהרי אין בהם נפלים כדאמר ר"י בר שלום למוד אותו שבט להיות נמנה מן הבטן והיה מהראוי להיות נמנים תיכף ומיד אך באשר שכל כח קדושתם מגיע ללוים להיותם לקוחים תחת כל בכור א"כ נכנסו בסוג דין של הבכורים ובכורים היו נמנים מבן חודש ומעלה משום ספק נפלים אבל מצד עצמן לא היו צריכין להמתין עד עבור עליהם חודש ימים כי אין בשבטו של לוי שייך ספק נפלים ולפיכך היה רש"י ז"ל נשמר מלכתוב אצל שבט לוי ספק נפלים כי הם ראוים להיות נמנה מן הבטן. וכל זה למד רש"י