חלקי אבנים יג

שתי אחיות כדעת הרמב"ן וכדין לקח אותה ודברי יוסף כנים ואמתים הם והראה חריפתו ובקיאתו שהאמת אתו ולפיכך ויאהב יעקב את יוסף מכל בניו כי כל מעשיו ולימודו היה הכל להוציא את אביו מחטא שתי אחיות שלא חטא ברחל מאומה ולפיכך היה אוהבו וקרא הוא נותן טעם לזה כי בן זקונים הוא לו בר חכים והא דנאמר ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם פירושו שלפי דעת האחים היה רעה אבל לא לפי דעת יוסף ואביו שהרי לפי האמת יצאו מרחל מלכים ועליה נאמר ומלכים ממך יצאו וזהו שתיקן רש"י ז"ל באמרו כל רעה שראה באחיו היה בא ומגיד לאביו וחושב ומונה רש"י מה שהגיד לאביו שאכלו אבר מן החי וזלזלו בבני השפחות אשר לפי השכל נראה שאין זה סדורו שהרי זלזול בני השפחות היה בהיותם בביתם ושאכלו אבר מן החי היה בהיותם בשדה נמצא היה לרש"י להפך הסדר אלא הענין כך הוא אף שהיה זלזול בני השפחות בעודם בבית לא היה יוסף חשב להם לחטא כי יוסף סבר הא דאין נוהגים אחוה בהיות דקודם מ"ת הוה ואין אחוה לגוי ולפיכך לא היה נוהגין אחוה ובזה גם דעת יוסף נוטה שקודם מ"ת יהיה להם דין בני נח ולפיכך אין איסור שתי אחיות כדאמרן משא"כ כשראה יוסף שהם אוכלים אבר מן החי כדעת המזרחי שהיו אוכלים בשר פרכוס ובשר פרכוס אינו מותר כ"א לישראל דבשחיטה תלי' מלתא וכיון שנשחטה אעפ"י שעדיין מפרכסת מותר לישראל משא"כ גוי דבמיתה תלי' מילתא והאחים שאכלו אבר מן החי סברו שדינם קודם מ"ת כבני ישראל ולפיכך מביא רש"י סדר הזה כל רעה שראה באחיו הגיד לאביו פירושו אחר שראה בהם שאכלו בשר פירכס ממילא הראו בזה שדין ישראל יש להם קודם מ"ת שהרי אכלו בשר פירכס א"כ נראה למפרע מה שלא נהגו אחוה בבני השפחות היה בזה עון ונתאמת ליוסף הא דנהגו זלזול בבני השפחות הוא מצד החטא שהרי הם אינם מחזיקים את עצמם קודם מ"ת לבני נח לומר דבעכו"ם אין אחוה שהרי אכלו בשר פירכס ונראה שהם מחזיקים את עצמם לבני ישראל קודם מ"ת נמצא כדין הביא יוסף דבה זו לאביו שמעשיהם סותרים זה את זה וזהו שכתב רש"י כל רעה שראה באחיו כו' ועי' באריכות בדרוש הנ"ל דבר חריף הנוטה לאמת:

(רש״י) למען הציל אותו מידם פירש"י רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זה כ"א להצילו וקשה אם נחשים ועקרבים אינם מזיקים לאדם בבוא אליהם נמצא אין אנו צריכין לרוח הקודש שהרי אנחנו רואים בחוש שראובן אמר להשליכו באחד הבורות כדי להצילו ואם שאין דרך הטבע לאדם להיות ניצול מן הנחשים ועקרבים א"כ מה תועלת יש בעדות רוח הקודש שהרי אמר ונשליכהו באחד הבורות במקום נחשים ועקרבים והנחשים ועקרבים מזיקים לאדם הנכנס להם א"כ מלאך המות מה לי הכא מה לי התם וא"כ מה הועיל עדות רוח הקודש שהרי החוש מכחישו אלא כוונת רש"י ז"ל הוא בזה מ"ש בגמרא וימצאם בדותן שדנו אותו בכלי דתות למיתה וכ"כ הרמב"ן שדנו אותו בדין נביא שקר שבדה מלבו דברים והוציא דבה שקרים והסכימו כולם לדיעה אחת למיתה ובזה הוא מבואר באשר שבדיני נפשות מתחילין מן הצד וראובן הי' בכור וגדול שבהם ודעתו היא באה באחרונה ויתבאר אגב דברי רש"י באומרו ראובן אני בכור וגדול בהן לא יתלו הסרחון אלא בי והרי לדברי הרמב"ן והגמרא שדנו אותו בדין מה מועלת דעת ראובן אחר שכולם היו אומרים למיתה והוי רוב ומה היה מועיל דעת ראובן אף היותו בכור וגדול שבכולם אלא הענין הוא כאשר אמרנו בהקדים הא דאמרו בגמרא דסנהדרין ושפטו העדה והצילו העדה שצריך להיות ב"ד שיש בו ושפטו העדה גם והצילו העדה משא"כ ב"ד שכולו לחיוב הוא פטור וזהו שתלה ראובן בבכורתו ואשר היה גדול שבכולם נמצא יגיע הגדת דעתו באחרונה ואם היה רוצה להצילו בדעה שיאמר פטור היה יוסף נידן למיתה ע"פ הרוב כדאמרן שכולם אמרו למיתה לזה החכים להצילו באומרו נשליכהו באחד הבורות ושם ימות מיתת נחשים ועקרבים ומלאך המות מה לי הכא מה לי התם והוגד גם דעתו למיתה רק ידינו אל תהי בו והוי ב"ד שכולו לחיוב וב"ד שכולו לחיוב הוא פטור ובאמת סבר ראובן שיוסף ינצל מהם להיות צדיק ואין מיתה בלא חטא כאשר היה באומרו שניצל מטעם זה בכל מקום וראובן למד כל זה באשר שיעקב שלחו לאחיו ולא חשש שמא יהרגוהו אלא דפשוט היה ליעקב שלא ימות כי אין מיתה בלא חטא ויוסף לא חטא כאשר הארכתי בזה בפ' ויגש דברים הנוטים לאמת נמצא שכל כוונת ראובן היה במה שאמר להשליכו באחד הבורות והסכים עמהם למיתה כדי שיהיה ב"ד שכולו לחיוב וזה לא היה אפשר להודיע שדעתו להצילו כ"א ע"י רוח הקודש: