הגיונות אל עמי, חלק ב, נח ב

״כי מלאה הארץ חמס״

״ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם״.

״א״ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל״ (סנהדרין קח, א).

א. החטא ועונשו.

״החמס קם למטה רשע (יחזקאל ז, יא), החמס קם? אתמהא, ח״ו אינו קם ואם קם למטה רשע לחיובו של רשע״ (בראשית רבה פל״א, א).

על כל חטא וחטא יש עונש בלי יוצא מן הכלל, אבל היחס שבין החטא ובין עונשו אפשר לחלק לשני סוגים, יש חטאים כאלה שהיחס שלהם להעונש הוא יחס של סיבה ומסובב, החטא הוא הסיבה והעונש הוא המסובב, אבל על כל פנים המה שני דברים נפרדים זה מזה והקשר שביניהם הוא רק קשר הגיוני, שמכל סיבה בא מסובב, אבל יש חטאים כאלה שהעונש כבר כרוך בחטא גופא, באופן שהחטא והעונש חד הוא שבלתי ניתן כלל להתחלק.

וכשנדייק בכאן בלשון התורה ״קץ כל בשר בא לפני״ שזאת אומרת, שהקץ בא מאליו, ולא אמר בלשון מפורש שהשי״ת מביא את הקץ, שמע מינה, שהכתוב מדבר על דבר חטאים שכאלה שהעונש כרוך בהחטאים גופא, באופן שהחטאים בעצמם מביאים את העונש, וזהו ״קץ כל בשר בא לפני״, והשי״ת קובע רק את העובדא שהקץ בא מאליו.

וכל כך למה? מפני ״כי מלאה הארץ חמס״, הושבת והופרע הסדר החברותי לגמרי ואיש את רעהו חיים בלעו, באופן שהעונש אינו נמצא מחוץ להחטא, אך הוא בתוך החטא גופא.

והמדרש מבאר זאת עוד ביתר ביאור כשמביא על זה את הכתוב הנ״ל ״החמס קם למטה רשע לחיובו של רשע״, החמס גופא מחייב ומעניש את הרשע.

ב. חמס, גניבה וגזילה.

״איזהו חמס ואיזה גזל? אמר ר׳ חנינא חמס אינו שוה פרוטה, גזל שוה פרוטה, וכך היו אנשי המבול עושים, היה אחד מוציא קופתו מליאה תורמסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין״ (בראשית רבה פל״א, ה).

הכל יודעים שגנב חמור מגזלן, הגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והגזלן משלם רק קרן, וכדאמרינן בבא קמא (עט, א) מפני ש״זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה כאילו אינו רואה, ואזן של מטה כאילו אינה שומעת״, אבל מהמדרש הנ״ל, שמובא גם בירושלמי בבא קמא (פ״ד ה״ב) אנו רואים כי החמסן עוד חמור יותר מהגנב.

וכל כך למה? דוקא מפני שהחמסן עושה את כל מעשהו על פי דין ואינו זז מה״שלחן ערוך״ אף כקוצו של יו״ד.

עונש הגזלן קל מכולם, מפני שאינו מרמה כלל לא את עצמו ולא את אחרים, יודע הוא בעצמו שהוא גזלן ויודעים גם אחרים מזה, הגנב כבר מרמה את הבריות אם כי את עצמו אינו מרמה כלל, כי בינו לבין עצמו יודע שגנב הוא, אבל החמסן מרמה לא רק את אחרים אך גם את עצמו הוא מרמה, הלא, הוא חושב בלבו, על כל מעשה ומעשה יש לי סעיף מפורש בשו״ע, אך אדרבא זו היא הנותנת שגדול עונו מנשוא, הגנב מקבל סוף סוף את עונשו בעולם הזה ו״סוף גנב לתליה״ בועד שהטפוס של החמסנים נחשב על פי רוב לטפוס של ״בריות יפות״.

ובבבא קמא (סב, א) אמרינן ״א״ל ר׳ אחא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן? אמר ליה, חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי״, אבל דוקא מפני ש״יהיב דמי״ ומדמה בנפשו כי צדיק וישר הוא, כי ״לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו״ (בבא מציעא ה, ב), דוקא בשביל כך הרשעות שלו גדולה עוד יותר.

וזה היה בדור המבול שעונשם היה כל כך נורא? מפני ״כי מלאה הארץ חמס״, גזל לא כתיב אלא ״חמס״ כתיב, והחמס היה במה שכל אחד עשה כמדומה על פי דין, ודין מפורש הוא שעל פחות משוה פרוטה אין גזל, אבל דוקא בשביל כך שהיו רשעים ״על פי דין״ היה עונשם יותר קשה מאילו עשו לגמרי שלא על פי דין.

וכמו שמסיים המדרש שם, אמר להם הקב״ה, אתם עשיתם שלא כשורה אף אני עושה עמכם שלא כשורה״; ״שלא כדין״ לא נאמר אך ״שלא כשורה״, אבל שלא כשורה עוד חמור יותר משלא כדין.

וזה היה באמת ״מדה כנגד מדה״, כי המים כשהם לעצמם הרי אין לך דבר טוב יותר בתבל מהם, אך הרבוי המופלג שבהם יותר על המדה מביא כבר לידי מבול, וזהו כנגד מדה של עונם, שכל אחד כשהוא לעצמו הרי לא עשה לכאורה כל עול מאחרי שעל פחות משוה פרוטה לא נאמר הדין גזל, אך מהרבוי של הגזילות פחות משוה פרוטה לכל אחד סוף סוף נתרוקנה ה״קופה המלאה תורמסים״ של חברם לגמרי.

ג. דין התורה וחכמת התורה.

ועוד שם במדרש ״הדא הוא דכתיב הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה - בלא חכמת התורה״.

והדברים מדברים בעדם. יש דין התורה ויש חכמת התורה, דין התורה זהו גופה של תורה, חכמת התורה זוהי נשמתה של תורה, הראשון הוא המעשה ״כמו שכתוב״ ו״כמו שנאמר״ אבל על השניה, חכמת התורה, אין מקרא מפורש ואין הלכה פסוקה. אך זוהי הנעימה והזמרה שבתורה, ועל זה נאמר ״כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בם״ (מגילה לב, א).

וזהו שאמרו חז״ל ״לא חרבה ירושלים אלא על וכו׳ שהעמידו דיניהם על דין תורה״ (בבא מציעא ל, ב). כלומר, ״דין תורה בלי חכמת התורה״, כי לו עברו רק על דין תורה לא היה החורבן כל כך גדול, כי הדין הוא רק פרט מן התורה, בעוד שחכמת התורה הוא הכלל של התורה כולה, כשם שהנשמה ממלאה את כל הגוף, והעובר על אחד מהיסודות של חכמת התורה הוא כעובר על התורה כולה מראשיתה עד סופה.

ומנקודת השקפה זו אמרו חז״ל, שהכתוב ״שבור זרוע רשע״ נאמר על מפקיעי שערים וכהסברו של רש״י במגילה (יז, ב) ״וממאי דבמפקיעי שערים כתיב? דכתיב בההיא פרשתא, יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני, וכי הליסטים אורב את העני והלא את העשיר הוא אורב? אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר, שרוב דעתם לעניים הוא״, ואמנם אין לאו מפורש בתורה נגד מפקיעי שערים, המפקיע את השערים הלא כמדומה שאינו עובר לא על לא תגנוב ולא על לא תגזול, ואדרבא הוא מהבעלי בתים הנכבדים הממלאים את פני המזרח בבתי כנסיות ובתי מדרשות, והוא יכול להתהלל, שהוא זהיר במצוה קלה כבחמורה ועושה הכל על פי הדין ולפעמים גם לפנים משורת הדין, כי איזה דין יש בתורה האוסר לו לקחת בעד סחורתו כמה שיחפוץ? ואמנם אף כי איננו עובר על דין תורה, הוא עובר על חכמת התורה, על כל רוח התורה הנביאים והכתובים, על כל יסודות התורה שבכתב ושבעל פה הבאים להגן על העשוקים והנרדפים מידי העושקים והרודפים, אף מאלה שעושים את הכל על פי דיני השו״ע.

וזהו שאמר ״כי מלאה הארץ חמס מפניהם״, דוקא מה״פני״ שבעיר מהמיוחסים שבהם, מהם באה כל הקלקלה.

ד. בצנעה ובפרהסיה.

״ותשחת הארץ לפני האלהים״ ואמרו על זה ״אמאי לפני אלהים? אלא כיון דעבדו חוביהון בהתגליא לעיניהון דכלא, כדין לפני האלהים כתיב, רבי יוסי אמר, אנא איפכא אמירת, ותשחת הארץ לפני האלהים בקדמיתא לפני האלהים, דלא הוו עבדי באיתגליא, לפני האלהים עבדו ולא לפני בני נשא ולבסוף עבדו באיתגליא, הדא הוא דכתיב ותמלא הארץ חמס, דלא הוה אתר בכל ארעא דלא הוה באיתגליא״ (זוהר חלק א דף ס, ב).

הנה יש הבדל גדול בין עברות שבין אדם לחברו לעברות שבין אדם למקום בדרגת החומר שבין בצנעה לפרהסיא, בהראשונות, בעברות שבין אדם לחברו, הבצנעה חמורה הרבה יותר מבפרהסיא, ודוגמא לזה: גנב וגזלן שהראשון חמור יותר מהשני דוקא מחמת שזה נעשה בצנעה וזה נעשה בפרהסיא, ובהשניות, עברות שבין אדם למקום, הנה להיפך הבפרהסיא חמורה יותר מבצנעה, למשל, חלול שבת בפרהסיא חמור יותר מחילול שבת שבצנעה.

וטעם הדבר גם כן פשוט, כי העברות שבין אדם לחברו גם בני אדם כולם מכירים בהעול והפשע שבזה, ואם הוא עושה את הדבר בפרהסיא, על כל פנים ״השוה את כבוד העבד לכבוד קונו״ מה שאין כן בצנעה - אבל לא כן בהעברות שבין אדם למקום, שהרבה בני אדם אינם מכירים כלל בהעול והפשע שבזה, ומי שעושה את העברות הללו בפרהסיא מראה בזה שגם הוא אחד מהם, כלומר, שלא רק שהוא עובר על זה אלא שאינו מחזיק כלל את הדבר לעברה, ועל כן עונשו חמור יותר.

והנה העברה של חמס בעצם הדבר הוא אמנם עברה שבין אדם לחברו, אבל אם אזלינן בתר טעמא, גם בזה צריך להיות חמור יותר הבפרהסיא מהבצנעא, כי גם בזה יש הרבה בריות יפות שאינן חושבות כלל את זה למעשה העברה, אך אדרבא עוד מתהללות בזה שעושות הכל על פי דין מבלי לזוז מהשו״ע אף כחוט השערה, וזהו שאמרו, שמקודם חטאו רק לפני האלהים - בצנעה - ולבסוף ״ותמלא הארץ חמס״ - בפרהסיא - שבנדון זה הבפרהסיא עוד חמור יותר כנ״ל.

ה. מי שפרע מאנשי דור המבול.

ועל כן אנו מוצאים בבבא מציעא (מח, א) שהיו אומרים לאדם שלא עמד בדיבורו ״מי שפרע מאנשי דור המבול וכו׳ הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו״, ולמה דוקא מאנשי דור המבול?

כי באמת אין דין מפורש, שהאדם צריך לעמוד בדיבורו אף בלי קנין ידוע. אבל אם דין התורה לא אומר לנו זאת חכמת התורה מוכיחה על זה, וכל רוח התורה המבוסס על הצדק ועל קדושת האדם הוא מפני הנמוק ״כי קדוש אני ד׳ אלהיכם״ ואנו צריכים להדבק במדותיו ולומר תמיד ״מה הוא אף אתה״, והוא ית׳ הלא במאמר אחד יכול לברוא את כל העולמות ו״בעשרה מאמרות נברא העולם״, ממילא מי יוכל להעריך את חשיבות דיבורו של האדם.

ומי שאינו עומד בדיבורו מחמת כי לא עשה קנין על פי דיני התורה, מראים לו את דור המבול שגם כן עשו על פי דיני התורה כמהדרים מן המהדרים, ובכל זאת מה גדול היה עונשם.