הגיונות אל עמי, חלק ב, נח ג

נח ובניו אחרי המבול.

״ויחל נח איש האדמה ויטע כרם״. ״אמר רבי ברכיה, חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק, נקרא איש האדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי, נקרא איש האלהים״ (בראשית רבה פל״ז, ג).

א. איש צדיק ואיש האדמה.

באמת ״הא בהא תליא״, רק אז יכול האדם לעלות למדרגת ״איש האלהים״ כשהוא מחזיק את עצמו לאחד האדם, לאיש פשוט בתכלית הפשטות, ורק על ידי כך זכה משה למדרגת איש האלהים יען שקרא את עצמו ונחשב בעיני עצמו רק ל״איש מצרי״ כאחד המצרים הרגילים. ומכלל הן אתה שומע לאו, כשאדם יודע ומרגיש שהוא צדיק ומתגדר בזה, אז סופו שיהפך ל״איש האדמה״.

וגם זאת עלינו לדעת, כי מעולם לא נולד צדיק בעולם רק ״עיר פרא אדם יולד״, ועל כל אדם בלי יוצא מן הכלל נאמר ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״, אלא כשהאדם יודע את זאת והוא נלחם ביצרו ומתגבר עליו, אז אפשר שיתהוה בהמשך הימים לצדיק גמור, אבל לא כן כשהאדם חושב שהוא נולד צדיק אז זקנתו תביש ילדותו.

וזהו ההבדל בין משה לנח, על משה לא כתיב שהוא נולד צדיק אלא ״וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן״ ככל בני תמותה שבעולם שנבראים עם כל החולשות שלהם וזכה אחר כך למדרגת איש האלהים, אבל נח שכתוב בו ״אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים״ שנולד בתור איש צדיק, אז סופו שנעשה ל״איש האדמה״ פשוט.

ב. מה בין בני נח לבני אברהם.

״וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה״ (בראשית ט, כא).

כבר כתבתי במקום אחר (הגיונות מ״ח) ״כל בני אדם וחוה מתביישים שלא יראו אחרים את ערותם, ואילו בני אברהם יצחק ויעקב מתביישים בעיקר שלא יראו בעצמם את ערותם הם. והלכה פסוקה היא אצלנו לחגור את עצמנו באבנט מפני כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה, כי מה שלבו רואה את ערותו עוד גרוע הרבה ממה שאחרים רואים.

ועלינו רק להוסיף על זה, כי זהו שמדגשת התורה באמרה ״ויתגל בתוך אהלה״, כי אמנם גם בני נח יודעים היטב מאטיקה ומאסתתיקה, ויש שמקפידים הרבה על זה, אבל רק בחוץ, אכן כבני נח המה מקיימים את ה״ויתגל בתוך אהלה״, שמה המה מגלים את ערותם מבלי בושת כלל, ואילו בני אברהם ושרה כתיב ״וירא אליו ד׳ באלני ממרא והוא ישב פתח האהל״ (בראשית יח, א). השי״ת הוא רואה ונראה אצלם גם בהאהל גופא.

ג. תורת חם ותורת שם.

״וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ״ (בראשית ט, כב).

ובכל זאת לא נענש נח על זה ש״ויתגל בתוך אהלה״, אלא חם שהלך והגיד לשני אחיו בחוץ, כי מי שיוכל לכסות את ערותם של אחרים, והוא מגיד זאת בחוץ, עוד גרוע הרבה יותר מבעל הערוה בעצמו.

והרבה דברים יש ש״הכל יודעים... אלא כל המנבל את פיו״ וכו׳.

ואמנם דא עקא, שגם אצלנו בני אברהם נמצאו כמה וכמה, שמתנהגים בזה כמעשי חם, ובמקום לכסות את הערוה של אחרים שאפשר להם לעשות זאת בנקל, המה ששים ושמחים להגיד זאת בחוץ לפני קהל עם ועדה.

ומספרים על אחד הגאונים הצדיקים בדור הקודם שאמר, שההבדל בינו לבין מזכירו, שלא היה כלל לא גאון ולא צדיק, אבל היה קנאי עוד יותר ממנו. ואמר שההבדל בינו לבין מזכירו הנ״ל הוא ההבדל שבין בעלת הבית ובין החתול בנוגע לשנאתם להעכברים, אמנם שניהם שונאים תכלית שנאה את העכברים, אלא שבעוד שבעלת הבית מרוב שנאתה להם היא חפצה שלא יראו ולא ימצאו כלל בבית, הנה להיפך החתול רוצה שימצאו כדי שיהיה ביכלתו לבלוע אותם חיים. והנמשל מובן מאליו בנוגע להשנאה לרשעים, הגאון הצדיק הנ״ל היה חפץ שהרשעים לא יהיו כלל לרשעים ש״יתמו חטאים מן הארץ״, ומזכירו היה חפץ שיהיו ויפרו וירבו כדי שיהיה ביכלתו לבלעם חיים.

ובתחילת הסדרה אנו מוצאים ברש״י על ה״בדרתיו״ שאמר ״יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי״ וכו׳, והוא מאמר חז״ל בסנהדרין (קח, א) אלא ששם נזכר ה״לגנאי״ קודם ה״לשבח״, כי הדורש לגנאי הוא ר׳ יוחנן והדורש לשבח הוא ריש לקיש ותמיד מזכירים רבי יוחנן לפני ריש לקיש, ובכל זאת רש״י שינה את הסדר והקדים, כאמור, את הלשבח קודם לה״לגנאי״, כדי להבליט שעל האדם להקדים תמיד את השבח של חברו, אף על פי שלא נעלם ממנו גם הגנאי שבו.

ובאמת לא רק לגבי אדם, אך לגבי בהמה וחיה אנו מוצאים שהתורה מקדימה תמיד את השבח קודם הגנאי, ״אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס - וכו׳ - ואת החזיר כי ״מפריס פרסה וכו׳ והוא גרה לא יגר״ (ויקרא יא, ד-ז), הלא גם בגמל וחזיר הקדימה התורה את ה״לשבח״ את הסימני טהרה שיש להם, קודם ה״לגנאי״, קודם הסימני טומאה.

וזהו ההבדל בין תורת חם לתורת שם, הראשונה מבקשת גם באביהם גופא את הערוה, ואילו תורת שם מבקשת גם בהחזיר מקודם את הסימן טהרה.

ד. שם, חם ויפת.

״ויקח שם ויפת את השמלה״ (בראשית ט, כג), וברש״י מדברי המדרש רבה ״אין כתיב ויקחו אלא ויקח לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית - וכו׳ - וחם שביזה את אביו, נאמר בזרעו כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערוך ויחף וחשופי שת״.

ואם אנו רוצים להבין את מעשי שם, חם ויפת עלינו להתבונן מעט לתוך מעשי בניהם; בני חם, אלו המה הפראים באפריקה ובאמריקה שאינם יודעים בושת כלל לא באהלם גופא ולא בחוץ, אינם יודעים לא מחוקי האתיקה ולא מחוקי האסתתיקה; בני יפת, העמים הקולטריים והמודרניים, יודעים אמנם היטב גם מאתיקה וגם מאסתתיקה ומתוארים בזה תמיד, אבל במעשה המה משתמשים בזה כמעט רק בחוץ ולא בתוך האהל, ששמה המה חוטאים גם נגד חוקי האתיקה וגם נגד חוקי האסתתיקה. ולא כן בני שם, בני אברהם יצחק ויעקב, שהמה מקפידים גם על מה שנעשה בהאהל פנימה וגם על מה שנעשה בחוץ.

כי משנתו של שם אומרת ״כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי״ בעוד שתורתו של יפת אוסרת רק חילול שם שמים בגלוי.

וכש״וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ״, הנה אמנם חרה הדבר מאד גם לשם וגם ליפת, אבל לא מטעם אחד.

ליפת חרה מצד ה״בחוץ״ שנודע הדבר גם שמה, אבל לשם פשוט מצד ה״ויתגל בתוך אהלה״ כשהוא לעצמו.

ואם כי הלכו שניהם לכסות, בכל זאת אומרת התורה ״ויקח״ בלשון יחיד, כי הלקיחה של שם לא היתה מעין הלקיחה של יפת כאמור.

ושם זכה עבור זה לטלית של ציצית, שכנהוג אנו לובשים אותה דוקא תחת הבגד העליון, ואם איננה נראית מבחוץ הנה נראית היטב בנפשו ולבו של האדם פנימה.

וזהו שאמר נח ״יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם״ (בראשית ט, כז), מה טוב יהיה כשיפיותו של יפת לא תהיה רשומה ניכר רק בחוץ, אך תמצא גם בהאהל פנימה ״אהלי שם״, כי רק בני שם מקפידים גם על האהל, כנ״ל.

ה. ״נפש האומה״ אצל בני שם, חם ויפת.

ובנח אנו מוצאים ״בני יפת גמר ומגוג - וכו׳ - מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם, איש ללשונו למפשחתם בגויהם, ובני חם כוש ומצרים - וכו׳ - אלה בני חם למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם, ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר - וכו׳ - אלה בני שם למשפחתם ללשנתם בארצתם לגויהם״ (בראשית י, לא).

ואנו רואים שאצל בני יפת הודגשו ״הּגויים בארצותם״ בראש וראשונה, בעוד שאצל בני חם ובני שם הודגשה ה״למשפחתם״ בראש וראשונה, ורק אחרי כך הוזכרו ה״בארצתם לגויהם״.

כי אצל בני יפת שעליהם מתיחסים כל עמי אירופה וארצות הברית שבאמריקה, אצלם מפותח מאד ביחוד החוש הלאומי הארצי, ארץ המולדת הוא אצלם הא׳ והת׳ שמכאן מתהוים כל קניניהם הלאומיים המיוחדים, ומכאן נוצרה ״נפש האומה״ שלהם.

ובני חם ובני שם אם כי רחוקים אלו מאלו בתכלית הנגוד, אבל בזה יש צד השוה בהם, שבשניהם החוש הארצי איננו כל כך חזק אצלם ואיננו תופס את כל חדרי הנשמה, אם כי מטעמים שונים ונבדלים לגמרי. אצל בני חם, מחמת שעומדים על מדרגה נמוכה כל כך עד שגם ההרגשה הזו, הרגשת ארץ מולדת לאומית היא למעלה מהשגתם, ואצל בני שם, או יותר נכון בני עבר, מחמת שעומדים על גבה כזה המגביה אותם מן הארץ, באופן שאין הויתם הלאומית תלויה לגמרי רק בהארץ.

ועל כן בא בשניהם ה״בארצתם״ רק באחרונה, להראות כי זה איננו אצלם עיקר העיקרים ויסוד היסודות.