הגיונות אל עמי, חלק א, יום כיפור לו

בתי גואי ובתי בראי שבנשמת האדם

״אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה״ (תהלים צז, יא).

״וחשך וענן וערפל מקיפין אותו, שנאמר, ישת חשך סתרו, סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים, ומי איכא חשוכא קמי שמיא, והכתיב, והוא גלא עמיקתא ומסתורא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי? לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי״ (חגיגה יב, ב-יג, א).

א. ביום הכיפורים הננו בבתי גואי של הקב״ה.

בכל השנה כולה הננו במדרגה של ישת חשך סתרו, וביום הכיפורים הננו במדרגת ״ונהורא עמיה שרי״, במדרגה של אור זרוע לצדיק.

כי בכל השס״ד ימים ולילות של השנה נשמתינו יונקת מבתי בראי של הקב״ה, ורק ב״יום אחד״ של יום הכיפורים הננו נכנסים לפני ולפנים ל״בתי גואי״ של הקב״ה, ואז ״אור זרוע לצדיק״.

ולא רק הכהן הגדול היה נכנס לפני ולפנים לקדשי קדשים של בית המקדש אחת בשנה, אך גם אנו כולנו, בני אדם פשוטים, ״בני אדם יושבי חושך וצלמות״, נכנסים ביום הזה לפני ולפנים של הבתי גואי בגנזי המלך, בטרקלינו של הקב״ה, ואז ״ונהורא עמיה שרי״ ו״אור זרוע לצדיק״.

ב. נשמתנו מהפכת כל דבר להוד והדר.

אגדה נושנה מספרת, שמלך אחד ומידס שמו היה מחולל נפלאות, שכל מה שנגע נהפך לזהב טהור, ואמנם הדבר הזה גרם לו בלתי נעימות הרבה, מאחרי שגם את המאכלים שלקח להגיש אל פיו נהפכו טרם שבאו אל קרבו לזהב, ואת הזהב סוף סוף אי אפשר לאכול.

ואמנםְ, שכמובן אין זו אלא אגדה, אבל את אותו הפלא אפשר לנו לראות במציאות ממש, ולראות לא מרחוק אך מקרוב ממש, ממציאות נשמתנו גופא.

כי ברם הדבר, שכל מה שנשמתנו נוגעת בו בנגיעה פנימית ותוך תוכית, הנה נהפך אותו הדבר להוד והדר, ליפה ונעים, לאור וזוהר הנוצץ עוד יותר מזהב ממש.

להמלך מידס הנ״ל נהפך אותו הפלא לרועץ וסבל מזה בלתי נעימות הרבה, ולנשמתנו אנו, הנה אדרבא מהפלא הזה באה כל הנעימות שבחיינו, כאשר נראה זאת באותות ומופתים חותכים.

ג. מדוע הימים הראשונים טובים מאלה.

״אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה״ (קהלת ז, י), ובכל זאת אנו שומעים זאת גם עכשיו בכל דור ודור מפי הזקנים המחליטים בודאות, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ואנו שומעים זאת דוקא מפי זקנים חכמים נבונים ויודעי דבר.

״אל תאמר״ ובכל זאת הכל אומרים ככה. והאם כל העולם כולו טפשים ומשוגעים המה, ומתלא אמרי, שאי אפשר שכל העולם כולו יהיה משוגע?

אכן הסיבה היא פשוטה, על פי מה שאומר חכם אחד ״כיון שאנו מסתכלים בנפשנו לאור המחשבה, מיד מתגלה לנו, שהננו ספוגים ורוים יופי, כל הדברים שמאחורינו לובשים מדי התרחקנו מהם והלאה צורה נאוה וחביבה, כמראה העננים אשר במרחקים, ולא רק דברים מצוים וטפלים בלבד, אלא אפילו מעציבים ואיומים לובשים פנים מסבירות. כללו של דבר, כל אותם הדברים אשר לשעבר לא היינו משגיחים בהם כל עיקר, חוט של חן מתוח עליהם כשאנו נזכרים בהם לאחר זמן״.

ואין ההבדל בין הימים הראשונים של ימי ילדותנו להימים האחרונים של ימי זקנתנו אלא רחוק הזמן בלבד.

ומהאי טעמא חוט של חן מתוח בזכרוננו על ה״חדר״ הישן נושן שלמדנו בו בילדותנו, על בעלי ה״מזרח״ של בית המדרש שמלפנים וכו׳ וכו׳.

כי כשם שיש כח העיכול להגוף כך יש כח העיכול להנשמה, והיא הנשמה, גם כן מעכלת את כל המחזות והרשמים אף אלה שכשהם לעצמם אינם אומרים כלום, הנה אחרי שבאו לידי עיכול על ידי הנשמה מתלבשים הם בחן מיוחד ובנזר תפארה.

ד. מעשיו של בשר ודם נאים יותר ממעשיו של הקב״ה.

ובמדרש תנחומא (ע״פ מה׳ בובר סי׳ ז) תזריע ״שאל טורנוסרופס הרשע את רבי עקיבא, איזו מעשים נאים, של הקב״ה או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים, - וכו׳ - אמר לו, למה אתם מלים? אמר לו, אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל, לכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בשר ודם נאים משל הקב״ה, הביא לו שבלים וגלוסקות, אלו מעשה הקב״ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?״

ואמנם לא רק משבלים וגלוסקות אפשר להביא ראיה, שמעשה בשר ודם נאים יותר משל מעשה הקב״ה, אך יש להוסיף על זה עוד ראיות כהנה וכהנה.

למשל, אנו רואים תמונה יפה המרהבת כל עין, שכל אחד משתומם על היופי שבה, והתמונה איננה באמת אלא ציור של פרט קטן מאיזה ממחזות הטבע, שהוא מהמעשים בכל יום, ושאפשר לך לראות בכל מקום שאתה פונה, אלא שכשאתה רואה זאת במקור הראשון אינך חש מזה שום התפעלות, ורק כשנתלבש אותו המחזה בדמות תמונה אתה רואה את כל הקסם הצפון בזה.

או, למשל, מה טיבה של אמנות השירה והדרמה, המשורר שר על האביב, על ״ירח יקר הולך״, על הפרחים, וכדומה וכדומה, ואת כל אלה הרי אפשר לך לראות ממקור ראשון ממש, ומחבר הדרמה לוקח לו לטימה את אחד ממחזות החיים, והאמנות הוא בזה שמצייר את המחזה הזה כאילו הוא חי ממש, שגם בזה הלא מתעוררת השאלה, כמובן, למה לן ה״כאילו״, בעוד שהדברים כהויתם גופא גלויים וידועים לפנינו?

אם לאו מחמת שמעשה בשר ודם נאים ממעשיו של הקב״ה, כלומר, שכל חלק מהטבע, שהוא מעשה ידיו של הקב״ה, כיון שזה נכנס לתוך נשמתו של האדם שהוא מקיפו ומטביעה בזה את נצוצי אורה, מיד משיג אותו הדבר המושג על ידי הנפש שפע אור וזהר שעל ידי הוא מתלבש בלבוש של הוד והדר חן ויופי, עטרת תפארת.

בקיצור, הנשמה היא מעין לברטריין, שתפקידה הוא לעכל בקרבה הרבה דברים ולתת לתוכם חוט של חן.

אך כשם שדרוש איזה זמן לכח העיכול שבגוף עד שימלא את תפקידו, כך גם כח העיכול שבנפש דרוש לו לזה זמן ידוע.

ומהאי טעמא דרכם של המשוררים לשיר על מאורעות שקרו לפני עשרות בשנים, ואין כוחם יפה לשיר על מאורעות של עכשיו. ועובדא היא, שהמחזות הנוראים והנפלאים של המלחמה האחרונה שאין בכל ההיסטוריה האנושית משלם, לא הושרו עדיין כראוי, מפני שעדין לא עבר עליהם הזמן של ״בכדי שיעשה״ הדרוש לזה.

ה. הנשמה מהפכת את הצער לשמחה.

וזהו מה שאמרו חז״ל ״אין השכינה שורה לא מתוך עצבות - וכו׳ - אלא מתוך שמחה של מצוה״ (שבת ל, ב).

כי גם זה אנו רואים בתכונתה של הנשמה שלנו, שביכלתה להפוך גם את כל הצער והתוגה שבחיים לששון ולשמחה, והראיה, שאחרי הצער והתוגה באה הבכיה, וכשאתה בוכה כראוי בדמעות שליש, אז ירוח לך, ואתה מרגיש שקט ושלוה בנשמתך כקול דממה דקה הבאה אחרי הסער.

וכל זה רק מפני שעל ידי הדמעות עברו המחזות המעציבים מאד מ״בתי בראי״ של נפשך לתוך ״בתי גואי״, שביכלתם להפוך את האבל היותר גדול לששון, כמאמרו של חכם אחד ״כי אכן רק החלק הכלה והנפסד שבהנשמה נאבק ונסבל מיסורים אין קץ, תחת אשר אותו החלק שיש בה משל אין-סוף שרוי בשלוה ובזיו עולמים״.

והשכינה, שכמובן אי אפשר לה שתשרה על האדם רק כשהוא נמצא ב״בתי גואי״ של נשמתו ולא כשהוא ב״בתי בראי״, רק כשהוא נמצא בטרקלין של נשמתו ולא כשהוא בפרוזדור, הנה אין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא רק מתוך שמחה.

וכבר אמר החסיד המשורר ר׳ נחמן מברסלב זצ״ל בדרך מליצתו על הכתוב ״כי בשמחה תצאו״, שרק על ידי השמחה נעשה האדם בן חורין ומיושב בדעתו, כמה דכתיב ״שאנן מואב מנעוריו וגו׳ ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר״ (ירמיהו מח, יא).

ו. תפקידנו הוא להכניס מבתי בראי לבתי גואי.

בקיצור, בבתי בראי של הנפש הנה ״ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים״, אבל בבתי גואי של הנפש, הנה להיפך ״ונהורא עמיה שרי״, שם מקור השמחה והששון, שם מקור הגילה והרינה, הדיצה והחדוה, שם מקור האור והזוהר, ההוד וההדר, היופי והאצילות, הזיו והנועם.

וכל תפקידנו בחיים, הוא להכניס כמה דברים מהעולם החיצוני באמצעות הבתי בראי שלנו א¯ל תוך תוכם של ה״בתי גואי״ שלנו, ולהאיר את הדברים האלה מאור שבעת הימים, הנר תמיד שלא יכבה לעולם השוכן במסתרי הנפש שלנו.

וביום הכיפורים כשם שאפשר לכהן הגדול להכנס לפני ולפנים של בית המקדש מה שאי אפשר לו בכל השנה, כך אפשר לכל יהודי ויהודי להכנס להבתי גואי של נשמתו, ואז הננו מרגישים אורה ושמחה מעולם אחר, שבאמת איננו כלל מעולם אחר, אך מעולמנו אנו, מ״בתי גואי״ של נשמתנו.

״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״.