הגיונות אל עמי, חלק א, יום כיפור לז

״אנחנו עושים חיים״

״אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה״ (תהלים צז, יא).

״ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ד׳ פתח אהל מועד, ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לד׳ וגורל אחד לעזאזל״.

גורלות מה ת״ל? שיהיו שוין, שלא יהא אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן״ (יומא לז, א).

״שני שעירי יום הכיפורים מצוותם שיהיו שניהם שוים, במראה ובקומה ודמים ולקיחתם כאחד״ (יומא סב, א).

א. האדם נמצא כל ימיו בבית הקברות.

מעולם לא היו כל כך אמצעים כדי להביא אורה ושמחה לבני אדם כמו בימינו עכשיו, שמשעה לשעה מתרבים המה הבתי עונג ושעשועים, שכולם עשויים להרחיב דעתו של אדם, ולמרות כל אלה אין אורה ושמחה בחיים, ודעתנו איננה מתרחבת, ולהיפך מתקצרת יותר ויותר, ומדוע?

רגילים באמריקא לומר: ״אָלרייט, אנחנו עושים חיים״.

ואמנם כן ״אָלרייט״ כשעושים חיים, אך, דא עקא, כי לא חיים אנו עושים, אך מות.

האדם נמצא כל ימיו בבית הקברות, ותפקידו הוא לא רק לחפור קברים, אך להיות בעצמו מלאך המות, להמית ולא להחיות ובכל מקום שהוא פונה הוא מוקף פגרים מתים, מלמעלה ומלמטה מפנים ומאחור.

כל אדם הוא בעל בית-חרשת, שתפקידו הוא להפוך את החיים לפגרים מתים.

הנעלים שעל רגליך, הכובע שעל ראשך והבגדים שעל כל גופך, כולם המה עדים כשירים ונאמנים שמלאך המות אתה, על ידך הומתו כמה נפשות חיות ואת עורם וצמרם אתה משמש להנאתך ולתענוגך.

הנך מתבייש כאדם הראשון מפני ערומך, ועל כן אשמות בזה כל החיות, הבהמות והעופות שהנך לוקח מהם את נפשם ואתה מתפאר ומתגאה בזה.

ואמנם יש אצלנו חברים של חברת ״צער בעלי חיים״, ואינם אוכלים בשר אך צמחים ופירות, אבל גם אלה שוכחים, שלא רק הבעל חיים הוא חי, אך גם עץ השדה הוא חי, ״כי האדם עץ השדה״, וגם לכל עשב עשב שעל האדמה יש חיות, גם בכל עשב יש מלאך שאומר לו: גדל, וכשהפרי הוא על העץ יש לו להפרי חיות, וכשהעשב הוא במקום גידולו הנהו יונק ממקום חיותו, וכשאתה עוקר את כל אלה מגידולם הנך מלאך המות.

וגם למים יש חיות ״מים חיים״, וכשאתה ממלא כוס מים מהמעין החי והנך מערה אל פיך, הנה בזה הרגע אתה נעשה שוב למלאך המות.

והבית גופא, שהנך יושב בו, הנה מן הרצפה עד התקרה, הלא כולו אומר לך: מות, מות, כולו מלא אויר של פגרים מתים, והכרים שמתחת לראשך והכסת המכסה את גופך בלילה מהיכן באים אלה, אם לא מהמתים.

בקיצור, האדם מיום צאתו מבטן אמו עד יום מותו הוא עוסק בנטילת נשמה של אחרים, והוא נושם בקרבו רק אויר של בית הקברות, אויר של פגרים מתים.

ו״מה לכהן בבית הקברות״, ומה לאורה ושמחה בבית הקברות? הלא כל אלו המה תרתי דסתרי.

״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המות ואת הרע״ (דברים ל, טו), וכשכל חיי האדם הוא רק מות הרי הרע כרוך בזה ממילא, וכל ההמצאות של מיני תענוגים שונים, וכל התחבולות להביא אור הלעולם הוא רק לחנם, וללא הועיל, כי אין אורה ואין שמחה.

״אָלרייט״ הננו עושים חיים, אך אין ״אָלרייט״ כשהננו עושים מתים.

ב. יום הכיפורים קורא לנו: עלו למרום.

״ואתם הדבקים בד׳ אלקיכם חיים כולכם היום״.

ואם רוצים אנו באורה ושמחה עלינו ראשית כל לברוח מן המות ולאמר ״לחיים ולא למות״.

עלינו לעשות כמשה רבנו ״ומשה עלה למרום״, שגם זה היה לפי דברי חז״ל ביום הכיפורים.

ואם ״לא קם נביא עוד בישראל כמשה״ ואי אפשר לנו להיות כמותו, ש״ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה״, על כל פנים אפשר לעשות כמותו ביום אחד בשנה.

יום הכיפורים קורא לנו: עלו למרום לכל הפחות אחת בשנה.

ואז רק אז נרגיש את טעם החיים, את ה״ואתם הדבקים בד׳ אלקיכם חיים כולכם היום״.

כי יום הכיפורים הוא שבת שבתון, בשבת אנו פוסקים גם כן מלעסוק במלאכתנו הרגילה, מלאכת... נטילת נשמה, כי כמעט כל הל״ט מלאכות מביאות לנטילת נשמה, נשמת החי, הצומח, או הדומם, אבל על כל פנים גם בשבת אנו עוסקים להנות מפגרים מתים ממה שהוכנו בערב שבת, ויום הכפורים הוא שבת שבתון, ואסור לא רק במלאכה, אך גם באכילה ושתיה, גם ברחיצה ונעילת הסנדל וכו׳.

ואז ביום הכיפורים הננו יוצאים לכ״ד שעות מבית הקברות הנצחי שלנו, מחדר המתים, ואז אנו ״עושים חיים״ באמת, וכשיש חיים יש אורה ושמחה, ומפני זה מתחיל היום הכיפורים שלנו באורה ושמחה.

ביום הכיפורים אנו מגרשים מקרבנו את מלאך המות וכל גירי דיליה, ומכניסים תחתיו את מלאך החיים, ועל כן אנו מרגישים ביום הזה, כי נשתחררנו מעמק הבכא, מעמק העכור ונכנסנו לעולם שכולו שבת, לעולם שכולו חיים.

ג. נטילת נשמה ועלית נשמה.

וממחרת יום הכיפורים? אמנם עולם כמנהגו נוהג ואנו אוכלים ושותים כבני אדם, אבל האורה ושמחה של יום הכיפורים מאיר לנו גם למחרת וגם למחרתיים.

כי על ידי יום הכיפורים אנו מרגילים את עצמנו להפוך את מלאכת נטילת נשמה לעלית-נשמה.

ואנו עושים עלית נשמה מכל הסוגים אשר בארץ, את נשמת הדומם אנו מעלים לצומח, ואת הצומח לחי ואת החי למדבר, כאשר כבר האריכו המקובלים בזה, כי על ידי אכילת הבשר אנו מרימים את נשמת הבהמה, והבהמה מצדה גם היא עוסקת במלאכת עלית נשמה של הצומח שהיא אוכלת, וגם הצומח גופא אינו יושב בחבוק ידים, וכשהוא עולה מן הארץ, זהו גופא עלית נשמה של הדומם למעלת צומח.

ובחנם מתפארים הבעלי צער בעלי חיים, שהמה אינם משתמשים בזבחי מתים, ושוכחים, כי גם באכילת הצמחים והפירות, גם בשתית המים ובנשימת האויר המה עוסקים במלאכת המלאך המות, במלאכת נטילת נשמה. ולהיפך גם אלו השוחטים שמלאכתם לשחוט במאכלת חדה בלי פגימה דקה מן הדקה בהמות ועופות לאלפים ולרבבות, גם אלו אדרבא מקיימים מצוה רבתי מאד, מצות עלית נשמה, כי הכל תלוי בהכונה.

כי שני השעירים וגם שני הגורלות היו שוים זה לזה בלי שום שינוי אף במשהו, שוים בקומה ובמראה, בצביונם וגידולם, ובכל זאת הכל תלוי בהאדם, המעלה את האחד לד׳ ומוריד את השני לעזאזל.

וגם זה תלוי במחשבת האדם אם להיות מלאך המות או להיות מלאך החיים, לעסוק במלאכת נטילת נשמה או במלאכת עלית נשמה.

ואז, כשנעסוק במלאכת עלית נשמה, הנה ״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״.