הגיונות אל עמי, חלק א, יום כיפור לה

הזוגות והאחדות (תפילת כל נדרי)

״אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה״ (תהלים צז, יא).

א. קושיא מעיקרא ליתא.

יש לפעמים שעות כאלה, שבהן אפשר גם להפחות שבפחותים לראות מה שבשעות אחרות אי אפשר גם להגדול שבגדולים לראות.

שעה כזו היתה כשעמדו ישראל על שפת הים והכריזו ״זה אלי ואנוהו״, וכדברי חז״ל ״מנין אתה אומר, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים, שנאמר, זה אלי״ (מכילתא בשלח מסכתא דשירתא פ״ג), ושעה כזו היא השעה הנוכחית, שעת תפילת כל נדרי, ובשעה כזו נפקחות עיני כולנו, קרוצי חומר פשוטים ״תולעת ולא איש״ לראות במחזה אלקים ולהבין ולהשכיל דבר שהיה קשה להם גם להנביאים.

גם בתקופת הנביאים כבר עמדו על השאלה הנוראה והעצומה עד מאד, קושיא שאין עליה תשובה ותיובתא דלית לה פירוקא, היא השאלה ״מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו״, שכפי שאומרים חז״ל כבר עמד על זה משה רבנו בכבודו ובעצמו כשפנה אל השי״ת בהשאלה ״הראני נא את כבודך״ (ברכות ז, א), והשאלה הזו לא ירדה עדיין מעל הפרק והיא חוזרת ונשנית בכל דור ודור.

אולם בשעה נהדרה בקודש כזו חונה על כולנו יחד שפע של חכמה ובינה להבין ולהשכיל, כי קושיא מעיקרא ליתא, מפני שכל ההנחה כי יש רשע וטוב לו ויש צדיק ורע לו, היא בדותא בעלמא, הנחה של גמל הפורח באויר, ובאמת לא היו דברים מעולם, לא דובים ולא יער, ואין כלל מציאות של ״רשע וטוב לו״ כשם שאין מציאות של ״צדיק ורע לו״.

כי אתמול, בשבת שובה, קראנו את דברי הנביא (הושע יד, ב) ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך כי כשלת בעונך״, והיום - ״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״.

כלומר, אתמול הדגשנו כי אין כלל מציאות של ״רשע וטוב לו״, יען כי כל רשע שומע את קול ד׳ האומר לו ״כי כשלת בעונך״, והיום אנו מדגישים, כי אין כלל מציאות של ״צדיק ורע לו״, מאחרי ש״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״, ואם יש לו לצדיק בעולמו אורה ושמחה, מה הוא חסר.

וכן מקבלת השאלה הכי חמורה הזו תשובה פשוטה וברורה כל כך.

ב. אין כלל טוב בעולם הזה.

״רשע וטוב לו״! אבל איפה ראיתם רשע וטוב לו והאם יש בכלל בעולם המציאות, בעולם הזה חיים של טובה? הלא כל החיים, חיי עולם הזה הוא רק צרור של צרות צרורות בלי קץ ובלי שיעור, בלי גבול ובלי סוף, בלי ראשית ובלי תכלית, ומהותם של החיים הוא רק בזה שהצרות האחרונות משכחות את הראשונות, ועד שלא שקעו הנשיכות והעקיצות של צרה אחת, כבר נעורות עליו הנשיכות והעקיצות של צרה האחרת.

וזהו כל מהותם של החיים, כי מי שאינו בעל צרה כלל, כלומר, אדם שכל חייו עוברים עליו במנוחה שלמה ומלאה שלא יחסר לו מאומה, לזה העיקר חסר לו מן הספר, חסרה לו כל מהות החיים, וזהו סובל שוב מהצרה היותר גדולה, זהו השעמום הבא מהבטלה.

וכשם שאחרי המות נושכים תולעים קטנים וגדולים מכל המינים את גופו ולא ינוחו ולא ישקטו אף רגע אחד, כך בחייו נושכים לו תולעים בדמות צרות צרורות את נשמתו, ועד שאחת עוברת כבר השניה באה למלאות את מקומה.

ואם במותו עוד תופס גופו של האדם לכל הפחות מקום של ד׳ אמות, הלא בחייו גם את זה אינו תופס.

״הקב״ה בונה עולמות ומחריבם״ והאדם בונה עולמות ומחריב את עצמו והוא עד ראיה להחורבנות שהוא עושה בו בעצמו.

ויפה אמר בעל ״מלאכת מחשבת״ על הכתוב ״אלהי תולדות יעקב יוסף״, כי בזה ״למדנו הכתוב משפט העולם הנבל הזה, אשר כולו יגון וצער, ואחרי כל עמל האדם שיעמול תחת השמש יכלו בעברה וזעם ימיו ואין לו קורת רוח בחייו, וכשנחפוץ לדעת תולדות יעקב, רוגזו של יעקב אלה הן תולדותיו״, כי אמנם הצרות הן הן תולדותיו של כל בן אדם.

ועוד אומר הגאון הנ״ל על הכתוב ״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה״, כי ״בעולם הנבזה הזה, הנה חיי האדם אינם חיים אלא מיתה תדירית, מלבד אולי ימי הילדות הראשונים אשר בהם ידלג כאיל, וכל רואיו יחבקוהו וינשקוהו, וזהו שאמר הכתוב, כי אף על פי ששרה חיתה קכ״ז שנה, הנה באמת רק ״שבע שנים שני חיי שרה״, וכל שאר ימי חייה אינם חיים כלל וכלל.

בקיצור, עדיין לא ראינו ולא שמענו שיש רשע וטוב לו, מאחרי שבחיי העולם הזה, שבו הרשע בונה את עולמו, אין בכלל מציאות של חיים טובים.

ג. התוגה בת זוגה של השמחה.

ואמנם תשאלו, איך אפשר סוף סוף להכחיש את המציאות, מציאות של כמה תענוגים המביאים את האדם לידי גילה, רינה דיצה וחדוה, מציאות של עושר, כבוד, גדולה, גבורה, הוד ומלכות המרחיבים את דעתו של אדם?

גם שאלה זו איננה שאלה כלל, ולא רק מפני ש״אחרית שמחה תוגה״, אך מפני שבעצם השמחה גופא כבר קלוטה התוגה מכוח ״עובר בירך אמו״, באופן שהשמחה הוא ההריון והתוגה הוא ה״בן הנולד למזל טוב״.

כל שמחה הוא שורש פורה ראש ולענה של התוגה המכלה סוף סוף את השורש ועוקרו לגמרי.

למשל, השמחה מעושר. הנה ״מרבה נכסים מרבה דאגה״, ומי שיש לו מנה רוצה מאתים, באופן שבה״מרבה״ הראשון כבר כלול ה״מרבה״ השני, ובהעשירות כבר כלולה העניות, כי אם הוא עשיר ביותר על ידי מה שיש לו, הנה הוא עני ביותר על ידי מה שחסר לו.

ויפה אמר בעל ״הפלאה״ בדרך חדוד על הכתוב ״אל תגזול דל כי דל הוא״, כי הדל היותר גדול בתבל הוא העשיר היותר גדול בתבל, כי הלא לו חסרים הרבה מילירדים, והיה אפשר לעלות על הדעת, שמדל כזה אפשר ומותר לגזול, כי על ידי הגזלה אנו עושים לו אדרבא טובה, שלא יחסר לו מהיום כל כך. למשל, אדם שיש לו מאה מילרדים וחסרים לו שתי מאות מילרדים ואם יגזול ממנו חמשים, הרי יחסר לו מהיום רק מאה, באופן שכל הגזלה הוא לטובתו לעשותו לעשיר שלא יחסר לו כל כך, ובא הכתוב להשמיענו, כי לא כן הדבר מפני ״כי דל הוא״, כלומר, שאף לאחרי הגזלה עוד ישאר דל, כי כיון שכבר היה לו סכום של מילרדים, הנה אף אם יגזלו ממנו כל רכושו, סוף סוף השגתו היא כבר השגת מילרדר ותמיד יחסרו לו מילרדים ולא מאות.

וכן ״כל הקונה עבד לעצמו כקונה אדון לעצמו״, ותכלית הדבר הוא ממשך ההיפך ממציאת הדבר, מציאת הדבר היא הקניה שקנה את אחרים, ותכלית הדבר הוא להיפך המכירה, שעל ידי זה מכר גם את עצמו.

ודוק ותשכח, שכך הוא בכל הקנינים שבעולם, שכולם מובילים אדרבא למכירה, למכירת עצמו.

ולא רק בענינים הגשמיים, אך גם בעניני המושכלות נאמר הכלל הזה, כי הלא ״יוסיף דעת יוסיף מכאוב״, ו״תכלית הידיעה שלא נדע״, שגם בזה התכלית של הדבר הוא ממש ההיפך מן הקצה אל הקצה מעצם הדבר, הדבר הוא ״הידיעה״ והתכלית הוא ״שלא נדע״.

בקיצור, כשם שהצחוק מביא לו לאדם בסוף לידי דמעות, כך הוא גם כן בכל התענוגים שבעולם, שבהטוב כבר כלול הרע, בהתענוג - הצער, בהשמחה - התוגה.

ד. הקב״ה ברא את עולמו בזוגות.

כי הבורא יתברך שמו שהוא ״אחד ואין יחיד כיחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו״, הנה ברא את עולמו, עולם הזה, דוקא בזוגות, ״זכר ונקבה בראם״.

והזוגות הוא לאו דוקא בכל הסוגים של ״דומם צומח חי מדבר״, אך גם בכל הכחות והרוחות שבעולם.

יש כח המושך ויש כח הדוחה - בכל הטבע - יש ״עבבא ופליטא״ בים, יש ימי עליה ויש ימי ירידה - וימי עמידה אינם באים כלל בחשבון, כי הימים הללו רק כמדומיים הם, שנדמה לו לאדם שהוא עומד, אבל באמת גם בימים הללו או שהוא עולה או שהוא יורד. יש התכווצות ויש התפשטות, הלב מתכווץ ומתרחב, יש הכנסה ויש הוצאה, וכל בעלי החיים נושמים אויר ומכניסים לתוך לבם ואחר כך המה פולטים ומוציאים, יש תנועה ויש מנוחה, אור וחושך יום ולילה וכו׳ וכו׳, בקיצור ״עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב).

וגם כל אופני המחשבה שלנו סובבים על זוגות. הננו משיגים את כל מה שנתפס בתוך השגתנו על ידי זמן ומקום, סיבה ומסובב, כמות ואיכות, חיוב ושלילה, פועל ונפעל, עצם ומקרה וכו׳ וכו׳.

ולא עוד אלא שעצם המחשבה שלנו היא בת זוג של הן ולאו, של תיזה ואנטיתיזה, שרק מהרכבת שתיהן באה השלישית המכריעה, זוהי הסינתיזה.

״המושגים, אומר פילוסוף מובהק אחד, נולדים תמיד תאומים, מושג מושג ותמורתו נוצרים יחד, אין לנו מציאות מוחשית בעולם, שאי אפשר יהיה להביט על זה בבת אחת משתי נקודות מבט, שכל אחת מהן היא ההיפך הגמור של חברתה, והיוצא מזה הוא שנקודות מבט אלו מתגבשים במושגים שהם הפכים זה לזה״.

בקיצור, גם על כל מושגינו בעולם הזה נאמר ״זכר ונקבה בראם״, ובכן אי אפשר שנשיג בעולם הזה טוב החלטי, כי טוב ורע זהו זיווג שניתן מששת ימי בראשית, והטוב נברא תיכף כרוך ביחד עם הרע, כי גם בנוגע לטוב ורע אמר הקב״ה ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״.

ה. הטוב - בעולם הנשמות ששם אחדות מוחלטת.

ואם הקב״ה בעצמו מעיד על עולמו ״וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״? על זה כבר נתנו תשובה חכז״ל באמרם ״והנה טוב מאד זהו המות״, וכוונתם בזה לא על המיתה בעצמה, אך על העולם שלאחר המיתה, על עולם הבא, עולם הנשמות, עולם האצילות.

כי רק העולם הזה נברא בזוגות, אבל עצם הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל, הנה כשם שהוא יחיד ומיוחד, כך הנשמה נקראת יחידה וגם היא ״נעלמה ואין סוף לאחדותו״, כי בהנשמה אין כמות ואיכות, אין פנים וחיצון, אין אורך ורוחב, אין חם וקור וגם אין בה מושגי הזמן והמקום.

ועל כן בכל מקום שכתוב ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך״, דרשו חז״ל (קידושין לט, ב ועוד), שזהו מרמז על עולם הבא, כי רק שם יש ״עולם שכולו טוב, ועולם שכולו ארוך״.

כי בעולם הגופים שהכל ניתן בזוגות הלא גם להטוב ניתנה הבת זוג זהו הרע, ורק בעולם הנשמות, ששם יש רק אחדות מוחלטת, שם גם הטוב הוא כולו טוב בלי שום ה״כנגדו״ של הרע.

ו. ה״מעין עולם הבא״ שבעולם הזה.

ואמנם גם בעולם הזה אנו מוצאים לפעמים טוב מוחלט, אבל הטוב המוחלט הזה בא באמת רק ממקור אותו חלק היניקה שנשמתנו יונקת מעולם הבא.

וזהו שאמרו חז״ל ״שלשה הטעימן הקב״ה בעולם הזה מעין עולם הבא, אלו הם אברהם יצחק ויעקב״ (בבא בתרא יז, א), ובכן אם אנו מרגישים לפעמים בעולם הזה טוב מוחלט, זהו בא רק מה שאנו טועמים מעין עולם הבא.

וכדי להבחין ולדעת בין טעם עולם הזה לטעם עולם הבא, נקוט כלל זה בידך, כל הטעמים שבאים אלינו באופן זוגי, הנה מקורם ושרשם הוא רק מעולם הזה, וכל הטעמים הבאים אלינו באחדות, מקורם ושרשם הוא ממעין עולם הבא.

למשל, עשיר מצד רכושו הרב, שכאמור לעיל יש בעשירותו זוגות של עשירות ועניות ביחד, עשירות מצד מה שיש לו ועניות מצד מה שחסר לו, זהו טעם עולם הזה, אבל עשירות מצד מה שהוא שמח בחלקו כדברי בן זומא ״איזהו עשיר השמח בחלקו״, שבזה אין כלל טעם זוגי, זהו טעם מעין עולם הבא, כי עשירות ממין הראשון באה מעולם הגופים, אבל העשירות ממין השני באה מעולם הנשמות כמובן.

וכהאי גונא, הגבור מצד מה שהוא גבור חיל, לזה יש בת זוג והוא החולשה, כי במדה שהוא גבור לגבי החלשים ממנו, כך הוא חלש לגבי הגבורים ממנו. אבל לא כן ״גבור הכובש את יצרו״, שעל זה אי אפשר להביט מתוך שפופרת זוגית, בזה יש כבר טעם מעין עולם הבא.

וכהאי גוונא ההבדל בין חכם שרוצה שהכל ילמדו ממנו, ובין חכם הלומד מכל אדם, בין מכובד שרוצה שהכל יכבדו אותו, ובין מכובד המכבד את הבריות, וכן הלאה וכן הלאה.

באופן שיש לנו אמת המדה ברורה ומתאימה למוד את חלקי היניקה שנשמתנו יונקת מעולם הזה, ואת חלקי היניקה שנשמתנו יונקת מעולם הבא.

ז. לשבת ולכנסת ישראל אין בת זוג.

וזהו שמספרים חז״ל ש״אמרה שבת לפני הקב״ה, רבש״ע, לכולם נתת בת זוג ולי לא נתת בת זוג, אמר לה הקב״ה, כנסת ישראל יהא בת זוגך״ - (בראשית רבה פי״א, ח), כי באמת זוהי כל גדולתה ותפארתה של השבת, שאין לה בת זוג, כי כל המושג זוגות מראה על עולם הגופים, לא כן השבת שבה ניתנה נשמה יתירה, עליה כתיב ״וינפש״, שזאת אומרת, שנפשו של הקב״ה כביכול נתדבקה בה, היא היא נשארה יחידה שזהו מעיד על ה״מעין עולם הבא״ הקשורה בה כגחלת בשלהבת.

ואם גם לה יש בת זוג, הנה בת זוגה שלה היא גם כן ״יחידה״, שגם לה אין בת זוג, זוהי כנסת ישראל שגם עליה נאמר ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״.

כלומר, שגם השבת וגם ישראל שניהם קרובים יותר לעולם הבא מעולם הזה, השבת - בנוגע לשאר הימים, וישראל - בנוגע לשאר העמים.

השבת שעליו נאמר ״וינפש״, וישראל ש״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״.

וכמו שכתוב ב״תניא״ (פרק ב׳) ש״נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב ״בני בכורי ישראל״, ״בנים אתם לד׳ אלקיכם״, פירוש, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך, כביכול, נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, ״דאיהו חכימו ולא בחכמה״ ידיעא, אלא הוא וחכמתו אחד״ וכו׳.

וביום הכיפורים אנו מתחילים ב״אור זרוע לצדיק״ ומסיימים ב״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״.

כי אמנם ביום הכיפורים אנו מרגישים ביותר מכל הימים, את ה״מעין עולם הבא״, ביום הכיפורים אנו מכירים, כי לא רק שנשמתנו צריכה לצאת ממנו באחד, אך נשמתנו צריכה להיות אצלנו גם כן באחד.

כי כמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה) נאמר על יום הכפורים ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״, עליו אמר הכתוב ״ימים יוצרו ולא אחד בהם״, וכיון שאנו באים ביום הכיפורים לאחד ולחלק הנשמה שלנו היונקת מאחד, אז הננו מרגישים מבלי משים אורה ושמחה של מעין עולם הבא.

וכשם שאתמול בשבת שובה נוכחנו, כי אין כלל רשע וטוב לו, ״כי כשלת בעונך״, כך הננו באים היום לידי הכרה, שאין כלל צדיק ורע לו, כי על כל צדיק נאמר אור זרוע לצדיק וכו׳, ואם רע לו להצדיק, הנה הרעה באה מחלק הרשעות שבקרבו - כי גם בכל צדיק יש חלק רשעות, ״כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ - אבל לא מחלק הצדקות שבקרבו, הרע בא לו מחלק הזוגות שבנשמתו, ולא מחלק היחידה שבנשמתו.

״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״.