הגיונות אל עמי, חלק א, ראש השנה טז

שנה שאין תוקעין בתחילתה (בר״ה שחל בשבת)

א. והוי זהיר בחמורה כבקלה.

לפנים אמרו והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, ברם הדבר, שכעת צריכים אנו להפוך את הגרסא ולאמר, והוי זהיר במצוה חמורה כבקלה. הלא אין ספק בדבר, שראש השנה לגבי שבת הוא מעין מצוה קלה לגבי חמורה, ובכל זאת כמה גדול כוחו של ראש השנה שהוא מאסף את כל המחנות. גם אלה שבכל השנה הנם מסיחים את דעתם לגמרי שיהודים הם, ויש לו כח המושך להמשיך את כל אלה לבית הכנסת, וכמה קטנה כחה של שבת שה״מנין״ מתחיל לפעמים רק בעזרת העשרה בטלנים - ובכן עלינו להפוך את הגרסא ולאמר ״והוי זהיר במצוה חמורה כבקלה״.

ואמנם אולי גם בזמנם של חז״ל היו גם כן ״בריות יפות״ כאלה, ולכן כדי להבליט ולהדגיש את חשיבותה וערכה של השבת, שהיא עולה עשרת מונים לגבי ראש השנה, בטלו את ה״נקודה המרכזית״ של ראש השנה שהוא תקיעת שופר, מפני גזירה רחוקה של איסור מדרבנן ״גזירה, שמא יעבירנו ד׳ אמות בררשות הרבים״.

ואמנם אי-תקיעת שופר בשבת הוא השופר הכי גדול לכל אלה ה״בריות היפות״ המזלזלים כל כך בשבתות, זהו השופר של הנביא האומר ״קרא בגרון אל תחשך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם״ (ישעיהו נח, א).

ב. יש תקיעה בלי שופר.

חז״ל לא אמרו ״כל שנה שאין תוקעין בשופר בתחילתה מריעין לה בסופה״, אלא כל שנה שאין תוקעין, בסתם, כי באמת אפשר לתקוע גם בלי שופר של איל, כי אפשר לנו לבוא למדרגה של ״ותרועת מלך בו״ בלבבנו ובנשמתנו.

כי רק על שופר של איל מת אפשר לחוש ״שמא יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים״, אבל על השופר החי, שיש בלבבנו ובכל עצמותנו, שם לא שייכת כלל הגזירה הזו, וגם אם יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים אין בזה כל רע, כי הלא קיימא לן ש״חי נושא את עצמו״.

ובכן בשבת קודש אינך צריך כלל לשופר כזה, שאתה אסור להעבירו בשבת.

כי אמנם תקיעת שופר היא חכמה ואינה מלאכה. התכלית הוא לא בהמלאכה שבה, אך בהחכמה שבה, ובכל זאת בימות החול אי אפשר לך לבוא להחכמה בלי המלאכה, ובשבת אפשר להחכמה שתבוא לך בלי המלאכה כלל, כי הנשמה היתירה שבשבת מביאה לך גם חכמה יתירה.

בימות החול אם תרצה לבוא להזכרון תרועה, אז עליך לעשות את היום ליום תרועה, ובשבת שבה נאמר גם ״זכור״ וגם ״שמור״ אפשר לך היטב לעשות זכרון תרועה בלי יום תרועה כלל וכלל.