הגיונות אל עמי, חלק א, ראש השנה יז

שמיטה חדשה (בר״ה של שמיטה חדשה)

א. וכי תאמרו מה נאכל.

הכל יודעים שהיום הוא מולד חדש, מולד של ראש חודש חדשה, מולד של שנה חדשה, אבל מעטים היודעים, שהיום הוא גם כן מולד של שמיטה חדשה.

גם הלוחות הנדפסים בהרבה רבבות טופסים כמעט מסיחים את דעתם מזה, כי, לכאורה, מאי נפקא מינה לן בזמן הזה?

ושוכחים אנו כי התורה מצוה עלינו (ויקרא כה, ח) ״וספרת לך שבע שבתת שנים״ וכו׳, ובכן מצוה עלינו לספור לא רק הימים, השבועות, החדשים והשנים, אך גם את השמיטות, גם את היובלות.

ואם אין אנחנו רוצים לקיים את המצוה הזאת ומסיחים את דעתנו מזה, הנה הקב״ה, שלפניו נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, סופר ומונה זאת בעצמו והוא מכריז ואומר:

״ושבתה הארץ שבת לד׳״.

ובכל העולם ובכל המדינות הוכרזה כעת שבת שבתון, מה שאנו קוראים זאת ״קריזיס״ בלע״ז, משבר אוקונומי, והמשבר הוא גם אצל היחיד וגם אצל הציבור, משבר אצל הפרט ואצל הכלל, גם אצל הבעלי בתים וגם אצל המלוכות.

״וכי תאמרו מה נאכל״, השאלה של שמיטה, זוהי כעת השאלה של כל העולם כולו, השאלה של כל יושבי תבל ושוכני ארץ, שאלה קצרה מאד, אבל שאלה השוברת את כל גופו ונשמתו של האדם, שאלה הפולחת כליות ולב ומטילה מרה שחורה על כל פנים.

כל העולם כולו עומד כעת תחת אותה השאלה, אנו שומעים כעת רק את ה״ואם תאמר״ בלי ה״ויש לאמר״.

ותחת אימת השאלה הזו נוע התנועעה הארץ וכל יושביה עמה, חדלה היציבות והתקיפות אפילו של התקיפים ביותר, חדל הבטחון והחזקה אפילו בנוגע לאיתני תבל.

כן ב״כי תאמרו מה נאכל״ נגמרה השנה העברה וב״כי תאמרו מה נאכל״ אנו מקבלים את השנה החדשה.

ב. קושיא על קושיא.

ויש מאידך גיסא אנשים שבאים ב״ואם תאמר״ על ה״וכי תאמרו״ הנ״ל, באים בקושיא על קושיא זו גופא, שואלים מה היום מיומים, שדוקא עכשיו נתעוררה שאלה זו בכל חריפותה ומרירותה?

אבל שוכחים ה״סתם מקשנים״ האלה, כי כל זה באה מהשמיטה האלקית המכרזת ואומרת ״ושבתה הארץ שבת לד׳״, גם לעלובתא דא, להארץ, יש שבת מיוחדת שלה, וכשאנחנו בני אדם, שוכחים לפעמים את השבת שלנו, פעם בשוגג ופעם במזיד, והננו מחללים אותה בשאט נפש ובאפון פומבי, הנה הארץ אינה מחללת מעולם את שבתה, והיא שומרת זאת בכל תוקף ועוז.

ומתקופה לתקופה היא נזכרת בשבת שלה והיא מקיימת את המצוה של ״ושבתה הארץ שבת לד׳״ בדחילו ורחימו, ואז לא יועילו בן אדם כל עמלך ויגיעתך, כי אז ״יגעת ולא מצאת״ תאמין היטב היטב, ולריק תזרע את זרעך - ומראש עליך לדעת שתזרע ולא תקצור, כי הארץ מקיימת אז את ה״שינה בשבת תענוג״ והיא ישינה לה במנוחה וקדושה של שבת - וכשאתה תרצה לאכוף עליה ״ביד חזקה ובזרוע נטויה״ שתעבור על דתה, להוי ידוע לך מראש, כי לא יהיה לך שום ״מזל ברכה״.

וכשם שאין לבוא בקושיות על הים, שיש לו זמן של התפשטות וזמן של התכווצות, עבא ופלוטא בלע״ז, כשם שאין לבוא בקושיות על כל הטבע כולו ש״עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקר וחם, וקיץ וחרף, ויום ולילה, לא ישבתו״, כך אין שום קושיא כלל אם אנו רואים שאחרי שנות ימי שובע באות שבע שנות רעב, ואחרי שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר באות שבע פרות אחרות רעות מראה ודקות בשר.

לכל הטבע כולה, אומר אמרסון, יש רוח חיים כמו להאדם, אלא שאצל בני אדם נקראה זאת נשמה ואצל הטבע נקרא זאת חק הטבע - ואנחנו מוסיפים על זה שזהו הרוח חיים של אלקים חיים, זהו החק של התורה, שכל הטבע כולה מתנהגת על ידה, וכדברי חז״ל ״ד׳ קנני ראשית דרכו בי נסתכל הקב״ה וברא את העולם״ (מדרש רבה בראשית), ואם לנו נתן הקב״ה את השבת, הנה זה מונח גם בעצם הטבע.

ומה שהעולם קורא זאת משבר - קריזיס וכו׳ - אינו זאת אלא התוצאות של ה״ושבתה הארץ שבת לד׳״.

ובצדק אומרים חז״ל ״מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בהר סיני? אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטיהם מסיני״ (מובא ברש״י על הפסוק).

ועל זה שהשמיטה ״נאמרו כללותיה ופרטיה מסיני״ הלא אנו רואים זאת כולנו בחוש בעליל, אנו רואים גם את השמיטת קרקע וגם את השמיטת כספים, שבאה מזמן לזמן, ואין על זה שום טעמים ונמוקים רק הטעם והנמוק של שמיטה שנאמרה בהר סיני.

ג. ושבתה הארץ שבת לד׳.

״וכי תאמרו מה נאכל״ אבל התורה לא הסתפקה ב״אם תאמר״ לבד, ועל זה בא גם ה״ויש לאמר״.

״וצויתי את ברכתי לכם... ואכלתם מן התבואה ישן״ וכו׳.

ומדוע אין אנו שומעים עכשיו רק את הקושיא הנ״ל ולא גם את התירוץ?

פשוט, מפני שאי אפשר לקבל תשובה כהלכה רק במקום שהשאלה היא שאלה כענין, זאת אומרת, שאלה במקומה ובזמנה.

והכתוב אומר ״ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה, וכי תאמרו, מה נאכל״, כלומר, שאת השאלה הזו צריכים לשאול עוד בזמן שהארץ נותנת את פריה, עוד בזמן שיושבים לבטח עליה ואוכלים לשובע.

אך, דא עקא, כי אנחנו התרגלנו להעמיד את השאלה אחרי זמנה ועל כן נתאחרה כל כך התשובה.

להעמיד את השאלה בזמנה, זאת אומרת, לדעת גם בשנות השבע, כי ״לא לעולם חסן״, וגם אז לחיות בחשבון ולחשוב חשבונו של מחר, אבל כשבאים בשאלה זו אחרי שכבר עבר המועד, אחרי שכבר הגיעו ימי הרעה, אז אחרית התשובה מי ישורנה.

ד. ״ולא תונו איש את עמיתו״.

עכשיו אנו מבינים היטב את סמיכת הפרשה, שדוקא בפרשת שמיטה ויובל כתבה התורה את הפסוק ״ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך״ (ויקרא כה, יז) - שלכאורה גם על זה קשה מה ענין הונאה לפ׳ שמיטה? ועוד, שאם הכוונה על הונאה של מקח וממכר, הרי כבר כתבה התורה שם ״וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו״ (ויקרא כה, יד)?

אכן ברם הדבר, כי בתקופת השמיטה, בזמן שאנו שומעים מכל עבר ופנה משבר על שבר, משמיטת קרקע ומשמיטת כספים, לא רק בארץ אך בכל הארצות, אז כשבאים לחשבון הכספים שלפתע פתאום נעלמו ואינם, ומתוך חשבון הכספים באים גם לחשבון הנפש, אז באים ממילא גם לידי פשפוש במעשי העבר, ונוכחים לדעת, כי באמת אין זו שמיטת כספים, ורק הוכיח סופם על תחילתם, שלא היו כלל כספים במציאות, אלא רק הונאה היתה בזה, שהונו איש את אחיו והונו על ידי זה את עצמם גופא. גם מקודם לא היו להם רק ניירות לצור על פי צלוחית שהעריכו זאת בכסף ובזהב - ומעולם לא היה גופם ממון, ורק הונאה, הונאה עצמית והונאת אחרים היתה בזה, שעל סמך הניירות הנ״ל הראה כל אחד את רוב עשרו ואת יקר תפארת גדולתו, ואז יכול כל אחד לראות יותר מכל הזמנים, שבמשך של שנים רבות עברו על הלאו של ״ולא תונו איש את עמיתו״, גם אלה שלא עסקו כלל במקח וממכר מימיהם.

ה. ״לאכלה ולא להפסד״.

והשמיטה מלמדת אותנו עוד דברים חשובים מאד בהלכות הפוליטיקה הכלכלית.

״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ וחז״ל דורשים על זה ״לאכלה ולא להפסד״ (פסחים נב, ב) ועוד ״לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה״ (בכורות יב, ב).

והדבר הזה לא ללמד על עצמו, על שנת השמיטה, אלא ללמד על כלל של כל השנים יצא.

כי אמנם זהו כלל גדול שאין פזרנות בטבע, והיא, הטבע הוזהרה מאת יוצרה ובוראה, שתהא קמצנית במדה היותר אפשרית ונותנת להאדם, למשל, רק אלה הרמ״ח איברים ושס״ה גידים, שהמה צורך מוכרח לקיומו, וכל מה שניתן לו להאדם גלוי וידוע לפני השי״ת ״שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניו אפילו שעה אחת״. וכהאי גוונא בכל הברואים ובכל הטבע כולה - בקיצור, אין לוקסוס בטבע, הטבע אינה יודעת ממותרות, אך מהכרחיות, ואם האדם נוהג באופן אחר, אז הוא חוטא להטבע וחוטא ביחוד ליוצר הטבע, להקב״ה, וסוף סוף נוקם החוטא בו את נקמתו.

כי מי שאינו מתחשב עם הטבע, גם הטבע אינה מתחשבת עמו, ואם אנו עוברים על בל תשחית של הטבע, הנה היא, הטבע, משחיתה אותנו, ואם אנו עוברים על הכלל של ״לאכלה ולא להפסד״ סופו של דבר שנבוא ל״וכי תאמרו מה נאכל״ שלא תהיה על זה שום תירוץ.

״מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה״, מי שהוא מרבה בצרכיו יותר מהשיעור ההכרחי והדרוש לקיומו, זהו מראה שדעתו קצרה, ושוכח, כי לא לעולם חוסן, מראה שהוא קצר הראות לבלי לראות את הנולד.

ואמנם כעת צרכי כל העמים מרובים הרבה יותר מן המדה הראויה, ואם יש שיעור על ה״לאכלה״ הרי אין שיעור על ״להפסד״, ועוד יותר בזמן שכל אחד מתחרה יותר על חברו בזה, וכל זה, מפני שדעתם של כל העולם כולו קצרה ואינם רואים כלל את המחר והמחרתיים.

ו. המוסר היהודי והמוסר האירופי.

״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול״, ושוב אומרים חז״ל על זה ״כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית״ (פסחים נב, ב).

הנה כעת נשמעה על כל שפה ולשון המלה: קמוץ, רדוקציה בלע״ז, ולא רק היחידים מטפלים בזה, אך גם הממלכות והמדינות.

ואנחנו, עם חכם ונבון, כמובן שהננו מקדימים בזה נעשה לנשמע, וראשית כל התחלנו לקמץ... בדברים שבצדקה, ומי שנתן לפנים חומש ומתעשר, לא יתן כעת גם אחד מארבעים וגם אחד מששים.

ושוב שכחנו הלכות שביעית, ומה רחוק מנהגנו היום בהלכות קמוץ ממנהג ישראל על פי רוח תורתו.

התורה אומרת לנו, שגם להחיה אשר בשדה, החיה הטורפת ואוכלת, חיה שאתה רואה בה תמיד צר ואויב גדול העומדת לך לשטן על כל צעד ושעל, ויומם ולילה לא תתן לך מנוח, גם עמדה אתה צריך לחלק את הפרוסה האחרונה שלך, ואם ״כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך אשר בבית״.

ואמנם המוסר היהודי הזה רחוק לגמרי מן המוסר האירופאי, המוסר האחרון מלמד לנו, לסגור את השערים והדלתות, לא רק לפני חיה מן השדה, אך גם לפני אדם שהמה אחיך וקרוביך, וגם בזמן שנועלי הדלת כרסם מתפקע מרוב שביעה.

ובכל מקום שאנו פונים הננו רואים רק רשעות, רשעות באופן היותר גס, רשעות לשם רשעות, ואין אתה צריך לקרוא עוד את החיה מן השדה, כי היא יושבת כבר בביתך גופא והולכת על שתים.

אבל כשבאנו עכשיו למדרגה של ״וכי תאמרו מה נאכל״, אז עלינו להתעסק יותר ויותר בהלכות שביעית.

ז. רעב של מהומה.

ואמנם כדברי חז״ל באבות (פ״ה, מ״ח) ״גמרו שלא לעשר רעב של מהומה בא״ וכו׳.

ואין לנו כעת שם יותר נאה מהשם ״רעב של מהומה״, זה איננו רעב של בצורת, להיפך זה כבר, שלא היתה שנת ברכה כזו של השנים שעברו, ולהיפך הכל צועקים ״השפעת עלינו רוב טובה״, ולא רק שצועקים אך נוהגים הלכה למעשה שזורקים מיליוני כורים של צרכי אוכל לשבע ימים מרוב טובה, ובכל זאת אם לפנים ״ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע״, וכעת רק רעב ושוב רעב בכל המדינות.

אם לפנים אמרו ״מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום״ - וכעת נשמע רק המי ינוע, רק המי יעני, ורק המי ישפל, ואתה עומד ותמה, היתכן הדבר? הלא זהו כלל גדול שגלגל החוזר בעולם, וכשאחד יעני השני יעשיר, וכשאחד ישפל השני ירום וכו׳, ואיך יתכן שהכל הושפלו, הכל מתנועעים ומטים לנפול? אכן אלו הן תוצאות הרעב של מהומה, מהומה בלי שום נמוק וטעם, מהומה בלי שום סיבה.

והסיבה לרעב של מהומה, היא רק מפני אי זהירות במעשר ובשביעית.

ואם אנו יודעים את הסיבה להמחלה, כבר קל הדבר מאד למצוא את התרופה לזה.