הגיונות אל עמי, חלק א, ראש השנה טו

האותיות של קרע שטן

א. מי הוא השטן הזה?

״קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי״ (איכה ג, נו).

״ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך״ וכו׳ (תהלים קיט, קס).

אלו המה הפסוקים שהבעל תוקע מקדים לפני תקיעותיו, והפסוקים הללו הנה לא רק שאינם כתובים בסמיכות אלא במקומות שונים, אך באמת אין ביניהם שום סמיכת הפרשה, ואין שום קשר הגיוני ביניהם, אלא שבאים רק מחמת שראשי הפסוקים הללו המה האותיות של ״קרע שטן״, כידוע.

ומי הוא השטן הזה, שאנו קורעים אותו לגזרים בכל ראש השנה ולראש השנה הבא הוא חוזר ונעור?

ואמנם אין אנו צריכים לבקשו מרחוק, בעוד שהוא נמצא לפנינו בקרוב ממש, ואפשר לנו למשמשו פשוט ביד ולהריחו בחוטמינו ממש.

כי אכן יש שטן בתבל, שתפקידו הוא רק להתלוצץ באדם להיות ״לועג לרש״ ולעשות תמיד להכעיס, אל אפו ועל חמתו של האדם, והוא עומד לשטנו על כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל.

ואמנם גם השטן הזה הוא יציר כפיו של הקב״ה, אבל במדה ידועה נתן לו ד׳ רשות להשחית, כמאמר חז״ל (בבא קמא ס, א) ״כיון שניתן רשות למשחית״.

ובשביל זה רואה האדם תמיד את מה שאמר הכתוב (תהלים ב, ד) ״יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו״.

ולא רק על הכבוד נאמר הכלל ש״הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו והבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו״, אך זהו נאמר על כל הדרכים שהאדם בורח מהם ורודף אחריהם, תמיד מרגיש האדם, שיש יד נעלמה, שאומרת לו להאדם, אדרבא, איפכא מסתברא, כלפי לייא, את מה שתבקש לא תמצא ואת מה שתמצא לא בקשת.

והכלל ״יגעתי ולא מצאתי אל תאמין״ נאמר דוקא בדברי תורה, אבל בדברי חול הנה להיפך ״אין מציאה באה אלא בהיסח הדעת״ ואם תבקש דוקא את המציאה לא תמצא אותה בשום אופן.

וכבר אמר הכתוב (דברים כא, טו) ״כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה״ וכמליצת הגאון ר׳ משה חפץ ז״ל בספרו ״מלאכת מחשבת״, כי התורה באה בזה להורות לנו דרך החיים, כי מי שיש לו שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, והוא רוצה, כמובן, שהבכור יהיה להאהובה, הנה להכעיס יראה את הבכור דוקא אצל השנואה, וככה הוא הכלל בכל מה שיתאוה לו האדם.

ואם תרצו לבקש סיבת הדבר הזה, ובכלל למה ברא הקב״ה הטוב ומטיב מין בריה משונה כזו כהשטן, שתפקידו הוא רק להכעיס, לסתור על מנת לסתור ולקלקל על מנת לקלקל?

גם את הסיבה לזה אינכם צריכים לבקש מרחוק אך מקרוב, כלומר, אצל הקרוב היותר קרוב שלכם ״אדם קרוב אצל עצמו״, כי את הסיבה אפשר למצוא בעצמנו גופא.

כי ״אמנם יצר סוכן בנו״, יצר של שטן מקטרג, לגרות ולהכעיס את אחרים, ואין לנו שמחה יותר גדולה מזו שאנו רואים במפלתם של אחרים.

מרגלא בפומי דאינשי לאמר על אדם מושחת המדות, שהוא איגואיסט, ואינו דורש רק את טובת עצמו, אך גם זהו מ״השקרים המוסכמים״, וברם הדבר, כי לו היה האדם דורש רק טובת עצמו ולא היה לנו כלל על מה להתאונן, אך, דא עקא, כי האדם אינו דורש כל כך את טובת עצמו, כמו שהוא דורש את רעת אחרים.

ומכאן הוא הסיבה ש״צרת רבים חצי נחמה״ ובאמת, כשם שצרת רבים חצי נחמה, ככה הוא גם כן נחמת רבים חצי צער, והכל ממקור אחד יהלכון, ממקור השטן המקטרג שבנו, שכל תענוגו הוא מצערם של אחרים.

ובשביל כך אמרו ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״ (בבא בתרא ס, ב) פשוט, מפני שאמנם יש מתאבלים רבים, אך מעטים המה אלה המתאבלים על ירולשים, על צרת הכלל, ועל פי רוב כל אחד מתאבל רק על צרת הפרט שלו, ולאלה גם הגאולה הנצחית לא תועיל כלום, כי הלא עתה יש להם חצי נחמה מהצרת רבים, ולעתיד לבוא יהיה להם שוב חצי צער מנחמת רבים, ו״מה הועילו חכמים בתקנתם״ לאנשים שכמותם.

וזהו שאמרה התורה ״החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה״, ושתי המלות האחרונות שלמותר הן לכאורה, אינן מיותרות כלל, כאשר אנו שמים אל לב, שלהרבה אנשים כל האינטרסנט בחיים שלהם, הוא לא החיים של עצמם, אך המיתה ולכל הפחות הצער של אחרים - ואמנם המוסר היהודי אומר ״ואל ירא האחד במיתתו של חברו״, אבל התכונה הטבעית שבאדם אומרת אחרת, ועל כן מצאה התורה להדגיש, כי ״ובחרת בחיים״ לא למען לראות את מיתתם של אחרים, אך ״למען תחיה״ אתה.

בקיצור, יש בנו ״שטן מקטרג״ שאינו עוזב אותנו אף לרגע והוא מלוה אותנו גם בשכבנו וגם בקומנו, והוא הולך אחרינו כצל, ואם השטן הוא בנו, הלא אין להתפלא, שאנו רואים את השטן גם כנגדנו.

ואם אנו רוצים להביא בראש השנה ל״קרע שטן״ שהוא ה״כנגד״ שלנו, עלינו לקרע מקודם את השטן ה״עזר״ שלנו.

ב. גם את המזיקים אנו מהפכים למליצי יושר.

״ר אבא וכו׳ בשם ר׳ לוי אמר, כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן, וראש השנה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקב״ה, והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים״ (מדרש רבה ויקרא פכ״ט, י).

וכדי לקרוע את השטן אנו לוקחים שופר של קרן, וקרן הלא ידוע שכוונתו להזיק, שזהו באמת תפקידו של השטן, שכולו, מכף רגלו ועד קדקדו, כוונתו להזיק, אכן זהו כחו של ישראל שעליו נאמר ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״, שאנו יכולים לנצח גם את השטן ולהחזירו למוטב, ואת זה אנו מראים בכל ראש השנה, שאנו מהפכים בו את הקרן לשופר, את הקרן, שכוונתו להזיק, לשופר, שעליו נאמר ״עלה אלקים בתרועה ד׳ בקול שופר״. ובעוד שכל העולם כולו מנגחים גם בהמלאכים שלהם, הנה אצלנו גם בהקרנות שוכנים המלאכים.

ואנו אומרים אחרי תקיעת שופר ״ובכן יהי רצון מלפניך... שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השופר... לפני כסא כבודך״.

על ידי השופר אנו מראים, שאפשר לנו להפוך את מדת הדין למדת הרחמים, שאפשר לנו להוציא מתוק מעז, וגם את המזיקים אפשר לנו להפוך למליצי יושר, והראיה שגם הקרן שכוונתו להזיק מדבר אלינו, עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם לעבודת הבורא.

והקב״ה מתנהג עמנו מדה במדה וגם ״הוא עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים״.

ג. השטן המקורי שלנו.

״והסר שטן מלפנינו ומאחרינו״, כי אם השטן עומד על ימינם של כל אנשי תבל לשטנם, הנה לעם ישראל יש שטן נוסף, שטן מיוחד ומקורי, שאין דוגמתו לכל האומות והלשונות, וכל מה שלא נעשה כדי למצוא חן בעיניו מאומה לא יועיל לנו.

והסר שטן מלפנינו ומאחרינו. לפנים היתה כל האימה והיראה שלנו רק מפני השטן של מאחרינו, זאת אומרת, השטן הריאקציונרי, תלינו את כל האנטיסמיטיזם באלה השחורים הנסוגים אחור, הקונסרוטיביים ה״מאה השחורה״, וחכינו לגאולה, שבמקום השחורים יבואו הלבנים, האדומים. ומה אנו רואים בעולם עכשיו? הכל נשתנה מן הקצה אל הקצה, ובכל מקום שאתם פונים אתם רואים פנים חדשות, אך דבר אחד לא נשתנה, זו היא השנאה המלאה ארס ששוררת בכל העולם נגדנו.

וברוסיה יושבים כעת האדומים - במקום השחורים, ובבריטניה הגדולה יושבים במקום הקונסרוטיבים - הסוציאליים, אבל אנחנו לא נושענו, ולהיפך מה שנתן לנו בלפור הקונסרוטיבי לקח בחזרה מקדנלד הסוציאלי. עכשיו אנו רואים, כי לאו דוקא על הסרת שטן מאחרינו אנו צריכים לבקש, אך גם על הסרת שטן מלפנינו.

והסר שטן מלפנינו ומאחרינו. וגם על השטן המיוחד והמקורי, שמכוון רק כלפי ישראל, כמובן שאנו מבקשים גם כן ״קרע שטן״.

וגם זה תלוי בעיקרו בידנו, כי כשם שיש שטן מקורי נגדנו, כך יש גם כן שטן מקורי בתוכנו גופא.

כמו שאומר הנביא זכריה (ג, א) ״ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך ה׳, והשטן עמד על ימינו לשטנו, ויאמר ד׳ אל השטן, יגער ד׳ בך השטן ויגער ד׳ בך הבחר בירושלים״, ובכן אנו יודעים מזה, כי יש גם שטן ימיני, ויש גם שטן ״הבוחר בירושלים״.

וכמו שאומרים חז״ל ביומא (סט, ב) כשישבו בני ישראל בתעניתא כדי שימסר להם השטן בידיהם - כי הוא השטן הוא היצר הרע - ״אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא. מסרוה ניהלייהו, נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים״.

כי כשם שאמר הרמב״ן בשעתו בנוגע לארץ ישראל, שבכל מקום שקדושתו יותר גדולה, שם החורבן גדול ביותר, כך אפשר לנו לומר בשעתנו אנו, שבכל מקום שקדושתו גדולה ביותר, שם מתעורר השטן שבקרבנו ביתר שאת ויתר עוז.

ואמנם יש לנו גם כן שטן מקורי בתוכנו, ועל כן חזק כל כך גם כן השטן המקורי שלנגדנו.

וגם בזה הא בהא תליא, לקרוע את מה שבידינו לקרוע, ואז יקרע גם הקב״ה את השטן הנ״ל.

ד. השופר שלנו כפוף אבל קולו זקוף.

וידועה היא המחלוקת, אם השופר צריך להיות כפוף או פשוט, והמחלוקת היא בזה אם ״כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי״, או להיפך, ״כמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי״ (ראש השנה כו, ב).

ואמנם היו זמנים, שאמרו ״שופר של ראש השנה ושל יעל פשוט״ (שם), אבל זה היה בימי רבי, ובזמן הגמרא כבר אמרו ״מצוה של ראש השנה ושל יום הכיפורים בכפופין״.

כי כמראה ישראל כן מראה השופר, כשהלכנו בקומה זקופה אז היה גם השופר זקוף, אבל כששחה לעפר נפשנו ודבקה לארץ בטננו, נתכפף גם השופר.

אכן אם כי עצם השופר הוא כפוף, אבל בכל זאת הקולות הפשוטים שלו מרובים כפליים יותר מהקולות של השברים, תרועה, הקולות הנשברים והמרוסקים, כי כלל גדול הוא שפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

כי באמת, למרות מה שאנו בעצמנו הננו כפופים משוברים ומרוסקים לגזרי גזרים, הנה עדיין קולנו הוא קול ישר ופשוט, קול הבוקע רקיעים ומרגיז ממלכות.

כי סוף סוף הקב״ה שומר הבטחתו לישראל, והוא הבטיח עוד לאברהם אבינו כי ״ואברכה מברכיך ומקללך אאור״, ואמנם ה״מברכים״ שלנו מה מעטים המה - אבל מה רבו מקללינו, וכל אלה שוקלים למטרפסם בהאי עלמא ובמדה כנגד מדה, אם כי לפעמים אחרי עבור תקופה של כמה עשרות וגם מאות שנים כי הקב״ה ארך אפים הוא, ועל כל פנים קול השופר שלנו נגד כל אלה המריעים והמצירים לנו הולך וחזק מאד גם עכשיו.

ואם אנחנו הננו לא רק ״המעט מכל העמים״, אך גם הכפופים יותר מכל העמים, בכל זאת דעו לכם כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כי קולנו איננו כפוף לגמרי, אך הוא פשוט ישר וזקוף.

והוא אומר לכם ״ומקללך אאור״.