הר שפר פא

קשה דמתחלה קאמר דרבי הי' עניו גדול ואח"כ קאמר דעדיין לא הגיע לעניוות דזקני בתירה

, ולפי האמור יתפרש היטב, דלכאורה קשה על בני בתירה דלא היו יודעין אם פסח דוחה שבת ולכך מחלו הנשיאות להלל לפי שהי' יותר חכם הא לפי דברי הרמב"ם אעפ"י שאין ממלא בחכמה מעמידין אותו ומלמדין אותו א"כ כיון דהם היו כבר נשיאים לא היו להם למחול הנשיאות וצ"ל דהם ס"ל מי ימלל גבורות ד' ישמיע כל תהלתו קאי על ת"ח הדורש וכל זמן שלא הי' חכם יותר גדול מהם הנהגו בנשיאות ועתה שראו את הלל יותר חכם מהם מחלו לו הנשיאות, אבל רבי דהי' עניו גדול משום דס"ל תועבת ד' כל גבה לב משמע אפי' מקצתו, א"כ ע"כ הקרא דמי ימלל קאי לענין סיפר שבחו של מקום, לכך קאמר רבי דהוה ענוותן סגין אמר כל מה דאמר לי בר נש אנא עביד בר ממה דעבדין זקני בתירה לזקני הלל שאם יבא מעשה כזו לידי לא אמחול הנשיאות כדברי הרמב"ם ז"ל אעפ"י שאין ממלא בחכמה מעמידין אותו ומלמדין אותו

דף י"ד, וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפי' אומנא לביתי' לא חלף, וכתב התוס' הרא"ש והרמ"ה ז"ל פי' כך הואיל שהשפיל רב יוסף את עצמו ולא רצה לקבל שררה בפני רבה הגונה זכות ענותנותי' עליו ועל אנשי ביתו שלא חלה אחד מהם כל השנים שמלך רבה ואפי' אומן להקיז דם לא קרא לביתו והדין פירוש מסתבר לן, והקשה הבאר שבע דהכא משמע דבשביל ענוה לא רצה רב יוסף לנהוג שררה בפני רבה ובשילהי ברכות מפורש טעם אחר מפני דאמרו לי' כלדאי מלכת תרתין שנין ופרש"י ואמר אם אמלוך תחלה קודם לרבה אמות לסוף שנתים כו' משמע להדיא לולי שרב יוסף הי' חושש שימות לסוף שנתים הי' קיבל עליו השררה

, ונראה ליישב בפשיטות דודאי בשביל ענוה לא הי' לו לרב יוסף להתעקש נגד החכמים שרצו למנותו בראש יען כי הוא הי' יותר ראוי לזה כמו ששלחו מתם סיני עדיף רק בשביל שאמרו לו כלדאי מלכת תרתין שנין לא רצה לקבל שררה תחלה קודם רבה כדי שיחי' עוד שנים הרבה, אמנם כבר אמרו במדרש רבה פ' ברכה מאה מיתות ולא קנאה אחת ע"כ אי לאו עניוות שהי' בו לא הי' משגיח על מה שאמרו לו כלדאי אולם בשביל שהי' עניו לא הי' לו קנאה על רבה והניח השררה לרבה, ואולי על זה כיון רב יוסף דאמר לי' לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא כדאיתא בשילהו סוטה משום דלא הי' מתקנא ברבה והניח לו השררות וע"כ הגונה עליו זכות ענותנותו כפי' הרמ"ה ז"ל

שם. איבעי' להו רבי זירא ורבה בר רב מתנא הי מינייהו עדיף רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר ר"מ מתון ומסיק מאי תיקו, יש לדקדק מדוע פשיטא להו דחד מינייהו עדיף רק דאיבעי' להו הי מינייהו עדיף הא שפיר י"ל דשקולים הם כיון דיש לכל אחד מעלה שאין לחבירו אין להם עדיפות זה על זה בשלמא לעיל ברב יוסף ורבה דשלחו לתמן איזה מהם קודם סיני או עוקר הרים היינו משום דמצינו בזה פלוגתא דתנאי רשב"ג ורבנן הלכך איבעי' להו הלכה כמאן אבל ברבי זירא ורבה בר רב מתנא איכא למימר תרווייהו כי אהדדי נינהו

, ונראה ליישב, דהנה הבאר שבע הקשה בריש מכילתין למה התחיל התנא בהורו ב"ד והדר תני הורה כהן משיח הו"ל למיתני הורה כהן משיח ברישא כסדר הכתוב בתורה שפרשת כהן משיח כתיבא ברישא ואח"ז הוראת ב"ד. ואפשר ליישב בהקדם איזה הקדמות, דבמשנה סוף מכולתין איתא אימתי בזמן שכולם שווים אבל אם הי' ממזר ת"ח וכה"ג עם הארץ ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ, וכתב הבאר שבע דלאו דוקא כה"ג עם הארץ אלא אפי' כה"ג חכם אם יש חכם גדול ממנו יש לו דין קדומה נגד הכה"ג ומביא ראי' מן הירושלמי דקאמר עלה סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא אמר ר' אבין אף לישיבה וסתם ישיבה היינו בתלמוד תורה כדאשכחן בפרק יש נוחלין בישיבה הלך אחר החכמה וכן מבואר ברמב"ם ז"ל סוף פ"ח מהלכות מתנות עניים במה דברים אמורים בשהיו שניהם שווים בחכמה אבל אם הי' כ"ג עם הארץ וממזר ת"ח ת"ח קודם וכל הגדול בחכמה קודם את חבירו. ומבואר במפורשים דשניהם שווים בחכמה שייכי במעלות הבקיאות דוקא דשניהם בקיאים במסכת אחת או בכמה מסכתות וכדומה אבל במעלת החריפות לא שייך