הר שפר נז

הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו א"כ לכאורה קשה מהא דאיתא במדרש רבה הנ"ל שנגעי בתים באים לטובה, אמנם ז"א דטעם המד"ר לא שייך רק בנגעים טמאים שהי' נותץ הבית ומוציא המטמונות אבל בנגעים טהורים שלא הי' צריך נתיצה למה הם באים ע"ז צריך טעם הגמ' לפי שמייחד ביתו לו הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו, ולפי"ז מיושב ג"כ הכא דראיית הגמ' הוא מנגעים טהורים דהאי ונתתי נגע צרעת קאי גם על נגעים טהורים דאין בהם שום טובה ולא שייך בזה טעם המדרש כמובן

, שם, אדם כי יהי' מן הדיבור ואילך. ובמשנה ריש פ"ז דנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה, ומקשים המפורשים למה לי למעט נגעים דקודם מתן תורה הא בלאה"כ טהורים כיון שטומאתן וטהרתן תלוי באמירת הכהן וקודם מתן תורה לא הי' כהן שיטמא אותן, ולכאורה הי' אפשר לומר דנ"מ בנגעים שנולדו קודם מתן תורה ועודן בו דאם הי' טהורין מפאת חסרון כהן א"כ כיון שיש עכשיו כהן לראות הנגע הי' הנגע טמא אבל כיון דילפינן מקרא דנגעים דקודם הדיבור טהורים א"כ כיון דבשעה שנולדה הנגע הי' טהור גם עתה לאחר הדיבור טהור הוא כמו בעכו"ם ונתגייר בקטן ונולד דילפינן בתו"כ מקרא דטהורים משום דבשעה שנולדה הנגע הי' טהור גם עכשיו הוא טהור עיי"ש אמנם עדיין קשה דהא מבואר במדרש רבה מצורע פרשה י"ח ובמד"ר נשא פרשה ז' דבשעת מתן תורה נתרפאו כל בעלי מומין ולא הי' בהן זבין ומצורעין ובמעשה עגל חזרי למומן ואיכא מ"ד דלא חזרו למומן עד ויהי העם כמתאוננים א"כ קשה הא אותן נגעים שהיו קודם מתן תורה ונתרפאו בלאה"כ טהורין כיון שלא טימא אותן כהן ואותן שחזרו אח"כ במעשה עגל או במתאוננים אינם בכלל נגעים דקודם הדיבור דפנים חדשות בא לכאן כמו שמבואר במשנה פ"ד דנגעים משנה ז' בהלכה לה הנגע ואח"כ חזרה תראה בתחלה עיי"ש, ובשלמא בזבין צריך למעט אותן שקודם הדיבור אף שנתרפאו בשעת מתן תורה ואזלא לה זיבה ראשונה ואותן שראו זיבה אחר מעשה העגל ודאי טמאים דזיבה חדשה היא אפיה"כ נ"מ דאם הזבים דקודם מתן תורה היו טמאים אף שנתרפאו במתן תורה מ"מ היו צריכים טבילה וקרבן ולכך צריך למעט זבים דקודם הדיבור שאין צריכים טבילה וקרבן אבל במצורעין אין שום נ"מ באותן נגעים שהיו קודם הדיבור ונתרפאו כיון שטומאתן תלוי באמירת כהן וכיון שלא טימא אותן הכהן בלאה"כ טהורים הם

, אמנם י"ל לפימ"ש התוס' נדה דף ע' ד"ה ואין נציב מלח מטמא דלפני הדיבור היינו קודם שנאמרה פרשת נגעים א"כ שפיר צריך קרא למעט נגעים שלפני הדיבור דהיינו אותן נגעים שחזרו במעשה העגל שהיו לפני הדיבור דפרשת נגעים לא נאמרה עד יום הקמת המשכן שנאמרה אז פרשת טמאים ושילוח טמאים כדאיתא בגיטין דף

אך עדיין קשה למ"ד במד"ר דלא חזרו למומן עד מתאוננים שהי' בקברות התאוה זמן רב אחר הקמת המשכן א"כ אכתי קשה למה לי למעט נגעים שקודם הדיבור דאותן שחזרו במתאוננים כבר הי' אחר הדיבור שפרשת נגעים נאמרה עוד ביום הקמת המשכן, עי' ביפה תואר מצורע פ' י"ח סי' ד', ואותן שקודם מתן תורה בלאה"כ טהורים כיון שלא טימא אותן כהן

כנ"ל

, "אמנם י"ל עפ"י דברי היפ"ת תזריע פרשה ט"ו שכתב לתרץ קו' התוס' זבחים דף ק"ב שהקשו על הספרי דאמר אהרן למשה נמצאת מפסיד לאחותינו שאינו יכול להסגירה ולא לטמא הולא לטהרה כו' והקשו התוס' דאדרבה כיון דאין כהן לראות הנגע א"כ הנגע טהור ותי' היפ"ת כיון שאין כהן בעולם שיכול לראות הנגע וגם לא יבא הנגע לידי ראיית כהן אזי הנגע טמא מאליו עיי"ש, ובשאילת יעב"ץ סי' קל"ו תי' כי' התוס' הנ"ל דנגע שהוא עזה כשלג שהוא ודאי טמא ואין שום ספק שבודאי יטמא אותה הכהן אזי טמא הנגע אפי' בלא ראיית הכהן עיי"ש, א"כ שפיר צריך למעט נגעים דקודם מתן תורה אף שלא הי' אז כהן לראות הנגע כמובן, ונ"מ לענין טבילה וקרבן כמו בזב כנ"ל

, ועפי"ז י"ל הא דנקט המשנה שהיו בו קודם למתן תורה והברייתא בתו"כ נקט לפני הדיבור דהברייתא אזלא למ"ד דבמעשה העגל חזרו לצרעתן ופרשת נגעים נאמרו ביום הקמת המשכן א"כ. נ"מ לטהר הנגעים שנאמרה קידם הדיבור אפי' עודן בו אבל התנא דמשנה נגעים ס"ל כמ"ד