הר שפר נג

הקרובים מת אלו. הרחוקים ובנזיר דריש רע"ק איפכא נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים, דהנה בברייתא דנזיר בדברי רבי ישמעאל קאמר או אינו מטמא לאביו ולאמו אבל יטמא לשאר מתים אמרת ומה כהן הדיוט שמטמא לקרובים אינו מטמא לשאר מתים נזיר שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא יטמא לשאר מתים, ובתוס' ד"ה או אינו אלא לכך כתיב לאביו ולאמו לומר לך דמותר ליטמא לשאר מתים רחוקים וטעמא איכא למימר דשמא אקרובים אזהרי' רחמנא מפני שמיצר עליהם וזהו זילותא דנזיר דאיקרי קדוש אבל רחוקים שאינו נעצב עליהם לא אזהרי' רחמנא ק"ו מכהן הדיוט דעל כרחך סברא זאת לא אמיתת היא שהרי בכהן הדיוט הוא איפכא, ע"כ נשמע מזה דלולי הק"ו הסברא נותנת דיותר, אין לנזיר לטמא לקרובים מלרחוקים אך מפאת הק"ו מוכח איפכא דיותר אין לו לטמא לרחוקים מלקרובים, והנה אם נימא טומאת קרובים דחוי' מפאת המצוה שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה כמ"ש הרמב"ם בספר המצות כנ"ל אז ליכא למימר ק"ו דבשלמא כהן הדיוט שמטמא א"ע מפאת המצוה שנצטווה לטמא לקרובים ע"כ אסור לטמא לרחוקים אבל נזיר שאינו מצווה לטמא לקרובים דמצות טומאת קרובים לכהנים נאמרה ולא לישראלים כמבואר בדברי הרמב"ם בספר המצות הנ"ל וכן כתב הרשב"א בתשובה א"כ שפיר י"ל דדוקא אקרובים אזהרי' רחמנא מפני שמיצר עליהם וזהו זילותא דנזיר דאיקרי קדוש אבל ארחוקים שאינו נעצב עליהם לא אזהרי' רחמנא, אמנם הברייתא דהוא דברי רבי ישמעאל דס"ל לה יטמא רשות וליכא מצוה בטומאת כהנים לקרובים קאמר שפיר הק"ו וכמו כן אי נימא דטומאת קרובים הותרה ולא דחוי' מפאת המצוה אתי שפיר ג"כ הק"ו כמובן. והנה מבואר בתוס' ריש פ' האיש מקדש דבשתי תיבות לא שייך לומר לא זו אף זו אבל זו ואצ"ל זו שייך אפי' בשתי תיבות כמ"ש המפורשים וראי' מדברי תוס' שבועות דף ד' ע"ב ד"ה הסול והסורה והמקדח זו ואצ"ל זו קתני עיי"ש, א"כ הסוגי' דזבחים דס"ל טומאת קרובים הותרה א"כ יותר יש לאסור לנזיר לטמא לרחוקים מלקרובים מפאת הק"ו דכהן הדיוט ע"כ דריש נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים דהוי זו ואצ"ל זו ואיפכא לא נוכל לדרוש דהוי לא זו אף זו ובשתי תיבות לא אמרינן לא זו אף זו, אבל הסוגי' דנזיר דס"ל טומאה דחויי אצל קרובים וליכא ק"ו מכהן הדיוט כנ"ל ומצד הסברא יותר יש לאסור לנזיר לטמא לקרובים מפני שמיצר עליהם ע"כ דריש נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים דהוי זו ואצ"ל זו כמובן

ומעתה מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל שלא הביא בשום מקום דקבורת מת. מצוה דוחה פסח משום דלדעת הרמב"ם דטומאת קרובים הוא רק דחוי' א"כ צריכים למיכתב תרווייהו לאביו ולאמו למידרש אבל מטמא הוא למת מצוה כהך סוגיא דנזיר ולאחיו צריך לכהן הדיוט ונזיר דמטמא למ"מ דלדידן דקיימ"ל איסור חל על איסור באיסור כולל שפיר חל איסור נזיר על כהן ולאחותו צריך לכ"ג ונזיר דמטמא למ"מ א"פ לא נשאר לנו לימוד דמ"מ דוחה פסח כמובן

ומעתה מיושב קו' תוס' שבועות הנ"ל דלפי הלכה כבוד הבריות אינו דוחה איסורא אפי' בשב ואל תעשה אבל רע"ק לשיטתו דדריש מלאחותו דמ"מ דוחה פסח א"כ מוכח דכבוד הבריות דוחה איסורא בשב ואל תעשה א"כ אין נשיא מעיד אפי' באיסורא דאית בי' ממונא ולכך קאמר רע"ק דשמיעת הקול לא שייכא במלך ומיושב קו' התומים

אמור מעתה מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק דמלך חייב בשבועות העדות ומשכחת לה באיסורא דאית בי' ממונא כגון בעד מיתה, אמנם בפ"י מהלכות שבועות כתב הרמב"ם ז"ל שהי' המלך אחד מעדיו א"כ מיירי בדבר שצריך שני עדים לא בעד מיתה לכך כתב דפטור מקרבן שבועות העדות

שם. במשנה, שהמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, ולכאורה הך לא דן ולא דנין אותו הוא כשפת יתר, אמנם י"ל דהתומים סי' כ"ח מקשה לפימ"ש התוס' בסנהדרין ובשבועות דבאיסורא גם מלך מחויב להעיד א"כ משכחת לה קרבן שבועות העדות גם במלך באיסורא דאית בי' ממונא בעד סוטה ובעד מיתה, ותי' התומים כיון דמלך אין דנין אותו א"כ לא מהני עדותו לענין ממון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, א"כ שפיר צריך המשנה להביא הך דלא דנין אותו.