הר שפר נב

ז"ל פוסק לחומרא כברייתא דתו"כ

העורה מזה דהברייתא דתו"כ וברייתא דמס' שמחות פליגי בפלוגתת הראשונים הנ"ל אי טומאת קרובים הותרה או רק דחוי', ולפי"ז י"ל דגם הנך ברייתות בסוגיא דזבחים ובסוגיא דנזיר פליגי בהא דברייתא דזיר ס"ל כשיטת התו"כ דטומאת קרובים וה"ה טומאת מת מצוה הוא רק דחוי' ואם נאמר דטומאת קרובים הוא רק דחוי, מפאת מצות אבילות כנ"ל ליכא למימר ק"ו כהן הדיוט שמטמא לאחיו מאביו אינו מטמא לאחיו מאמו כהן גדול או נזיר שאינו מטמא לאביו אינו דין שאינו מטמא לאמו משום דאיכא למיפרך דהא מה שמטמא לאחיו מאביו הוא משום דמצות קרובים שהוא מפאת מצות אבילות דוחה הלאו דטומאה אבל לאחיו מאמו דאינו חייב להתאבל עליו וליכא בי' מצות טומאת קרובים ולכך אינו דוחה הלאו דטומאה אבל אביו ואמו דשניהם שווים לענין מצות אבילות שפיר י"ל דהו"א בנזיר אביו חזקה אינו מטמא לו אבל אמו ודאית מטמא לה כמובן

אמנם זה דוקא לרע"ק דס"ל לה יטמא חובה אבל לר' ישמעאל דס"ל לה יטמא רשות ואין שום מצוה בטומאת קרובים וע"כ הא דשרי רחמנא טומאת קרובים הוא מפאת הותרה לא מטעם דחוי' א"כ אתי שפיר הק"ו, ומש"ה הברייתא דריש סוגיא דנזיר דאזלא אליבא דרבי ישמעאל כמ"ש התוס' שם קאמרה שפיר הק"ו ולהכי נמי דריש רבי ישמעאל לאביו לחודי' ולאמו לחודי' ולית לי' הצריכותא משום דאיכא ק"ו. אבל לרע"ק צריכי. למיכתב תרווייהו לאביו ולאמו משום דלדידי' ליכא ק"ו, אבל הברייתא בסוגי' דזבחים ס"ל כברייתא דמס' שמחות דטומאת קרובים הותרה א"כ שפיר י"ל הק"ו וליתא הצריכותא ע"כ דריש רע"ק לאביו לחודי' ולאמו לחודי'

ובזה ניחא נמי דבסוגיא דנזיר לא צריך קרא לכהן הדיוט ונזיר ובזבחים צריך קרא. לכהן הדיוט ונזיר, דהנה השאגת ארי' סי' ס' הקשה במשנה מכות דף כ"א ע"ב יש חורש תלם אחד וחייב עלי' משום שמנה לאוין כו' וכהן ונזיר בבית הטומאה דאיך חל איסור טומאה דנזיר על איסור טומאת כהן הא אין איסור חל על איסור ואין לומר דחל ע"י כולל דנזיר אסור ג"כ ביין ובתגלחת הא מסקינן שם בגמ' האי תנא איסור כולל לית לי', ותי' השאגת ארי' דמשכחת לה כגון דקיבל נזירות כשהי' פחות מי"ג שנים דהשתא איסור כהן ואיסור נזיר חלין בבת אחת, והנה מבואר בתוס' חולין דף ק"א ע"ב ד"ה רע"ק אומר דלפי המסקנא רע"ק לית לי' איסור חל על איסור אפי' באיסור בת אחת וכ"ש דלא חל ע"י כולל ומוסיף א"כ לרע"ק לא חל איסור טומאה דנזיר על איסור טומאה דכהן, והנה בכהן הדיוט ידעינן דמטמא למת מצוה מקרא לנפש לא יטמא בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה כמו שפרש"י פ' אמור והוא מתו"כ, א"כ כיון דידעינן דכהן הדיוט מותר לטמא למת מצוה א"כ ה"ה כהן והוא נזיר מותר לטמא למת מצוה משום דאיסור נזירות לא חל על כהן, אמנם לכאורה ז"א דהא י"ל דאיסור נזירות מיתלי תלוי וקאי ואי ליכא איסור מפאת כהונה משום דמותר לטמא למ"מ ממילא חל איסור נזירות ושוב צריך קרא דאע"ג דיש בו שתי קדושות אפיה"כ מותר לטמא למ"מ, אמנם י"ל לפימ"ש המרש"ל ביבמות דף ל"ג והמרש"א במהדורא בתרא דאם נימא טומאה הותרה בצבור חל איסור בעל מום על איסור טומאה אבל אם נימא טומאה דחוי' בצבור לא חל איסור בעל מום על איסור טומאה והיינו אפי' בליכא כהן אחר כדמוכח שם א"כ סוגיא דנזיר דס"ל טומאת מ"מ הוא רק דחוי' לא חל איסור נזיר על כהן ע"כ לא צריך קרא לכהן הדיוט ונזיר והא דצריך קרא לכ"ג ונזיר הוא משום דלרע"ק צריך לאביו ולאמו דכתיב בכ"ג תרווייהו לגז"ש דרבי א"כ אכתי לא ידעינן אפי' בכהן גדול לחודי' דמטמא למת מצוה ע"כ ילפינן מלאחיו דכתיב בנזיר דכ"ג והוא נזיר מטמא למת מצוה, אבל סוגיא דזבחים דס"ל טומאת מת מצוה הותרה בצבור א"כ שפיר חל איסור נזיר על כהן בטומאת מת מצוה לכך צריך קרא לכהן ונזיר דאע"ג דיש בו שתי קדושות מטמא למת מצוה וצריך ג"כ קרא לכ"ג והוא נזיר דאף דידעינן מן לאביו דכתיב בכ"ג דכ"ג מטמא למת מצוה דהא סוגי' דזבחים לית לי' הצריכותא ולאמו לחודי' אתי לגז"ש דרבי אפיה"כ צריך קרא דאם הכ"ג הוא נזיר דיש בו שתי קדושות מטמא ג"כ למת מצוה כמובן

ובזה מיושב ג"כ דבזבחים דריש רע"ק נפש אלו