הר שפר נא

בריש הסוגיא דנזיר מבואר שם בברייתא ק"ו מה כהן הדיוט שמטמא לאחיו מאביו אינו מטמא לאחיו מאמו כהן גדול שאינו מטמא לאביו אינו דין שאינו מטמא לאמו א"כ ה"נ בנזיר איכא ק"ו זה, ועוד הקשו בתוס' למה בזבחים דריש נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים ובנזיר דריש איפכא נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים

וליישב כל זה נציע מקודם איזה הקדמות, הנה בברכות דף כ' ברש"י ד"ה שב ואל תעשה שאני כתב בזה"ל וטומאה גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מיעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה היא היינו טעמא דלא גמרינן מיני' דהתם לאו כבוד הבריות היא דדחי לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים וכו'. והתוס' שם דחו פרש"י דא"כ כל מקום דאמרינן עשה דוחה ל"ת אימא שאינו דחוי' דהתם לא נאמר הלאו, אלא מנזיר לא יליף דאיתא בשאלה ומכהן לא יליף דהוי לאו שאינו שוה בכל, וכתבו המפורשים דרש"י ותוס' מחולקים אי טומאת קרובים ומת מצוה הותרה לגמרי או רק דחוי' דלדעת רש"י טומאת קרובים ומת מצוה הותרה לגמרי דלא נאמר בהם הלאו דטומאה כלל ומה שהקשו התוס' דבכל עשה דוחה ל"ת נאמר דבמקום העשה לא נאמר הלאו כלל, תי' הרמב"ן ותוכן דבריו דבכ"מ דאמרינן עשה דוחה ל"ת כגון כלאים בציצית לא נאמר העשה דציצית דוקא במקום כלאים דהרי יוכל העשה להתקיים אף בלי כלאים כגון בבגד צמר ושאר בגדים ע"כ אף בבגד פשתים דצריך להטיל בו תכלת שרי רחמנא מצד עשה דוחה ל"ת אבל בטומאת קרובים ומת מצוה דלא שייכא העשה רק באותו הענין שנאמרה בו הל"ת דטומאה ומבלעדי עצמיות הטומאה ליכא שום מצוה כלל ע"כ לא אמרינן בזה דהיתר של טומאת קרובים ומת מצוה הוא מפאת עשה דוחה ל"ת רק דבמקום מצוה דטומאת קרובים ומת מצוה לא נאמר כלל הלאו דטומאה כמובן

אמנם התוס' ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמצות טומאת קרובים הוא מפאת מצות אבילות כדי שיתאבל עליהם כמבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות אבל הלכה ו' כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם וכו' ויותר ביאר עוד הרמב"ם ז"ל בספר המצות מצוה ל"ז הוא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה וכו' וזה בעצמו הוא מצות אבל כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה, שיטמאו עכ"פ כשאר ישראל שלא יתלוש דין האבילות ע"כ, ולפי"ז שפיר נוכל לומר דהמצוה של אבילות דוחה הלאו דטומאה כמו בשאר עשה דוחה לא תעשה וכן במת מצוה י"ל דהמצוה של קבורת מת דוחה הלאו דטומאה כמובן. ובפ"ב מהלכות אבל הלכה ט"ז כתב הרמב"ם ז"ל הטומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרוביו וכו' וביאר דבריו דאי הוי אמרינן דטומאת כהנים הותרה לקרובים אז הוי אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי אבל כיון דהוא רק דחוי' מפאת מצות טומאת קרובים ע"כ לא הותר לו רק מה דרמיא עלי' מצד המצוה, וסברא זו כתב גם הרשב"א בחידושי קידושין דף כ"א ע"ב דאמרינן התם דרב ס"ל ביפ"ת הואיל ואישתרי אישתרי והקשה הרשב"א והא יבמה מן האירוסין דשריא לכ"ג דבר תורה ביאה ראשונה ואפיה"כ ביאה שני' אסורה ולא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ותי' דאלמנה לכ"ג ההיתר הוא מפאת עשה דוחה ל"ת ובביאה ראשונה דאיכא עשה שרי ביאה שני' דליכא עשה אסורה אבל ביפ"ת דשרי רחמנא בהדיא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, וכה"ג כתבו התוס' יבמות דף כ' ע"ב. אולם הרמב"ן בס' תורת אדם הובא בכסף משנה פ"ב מהלכות אבל כתב דבשעה שמטמא לקרוביו כל זמן שלא פירש יוכל לטמא גם לאחרים והיינו משום דהרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל כרש"י דטומאת קרובים הותרה לגמרי ואמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כמובן

ובתורת כהנים פ' אמור איתא לה יטמא מצוה כו' לא יטמא אינו מטמא לאחרים עמה כו', אולם במס' שמחות תניא הי' עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב רע"ק פוטר. והביא כל זה הרדב"ז בפ"ב מהלכות אבל וכתב דהוא פלוגתא דתנאי והרמב"ם