הר שפר נ

כתב דפטור מקרבן שבועת העדות

אמנם עדיין יש לפלפל בזה דהתוס' שבועות הנ"ל כתבו וז"ל וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברין לכך שב ואל תעשה: שרי וכו' אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשב וא"ת ודמי לי' גנאי דמצא שק או קופה, והתם נמי דפריך ממצא שק או קופה מכ"ש פריך והו"מ לשנויי שוא"ת כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה, ומקשה התומים סי' כ"ח הרי התוס' העלו דמצא שק או קופה הוי בזיון קטן ומ"מ שרי בממון וא"כ אלו לא הוי משני הגמ' איסור מממון לא ילפינן אלא שב וא"ת שאני הוה נצמח לנו טעות והו"א דאף באיסורא שוא"ת ובזיון קטן כבוד הבריות דוחה ובאמת זה אינו דבבזיון קטן אף בשב וא"ת אמרינן אין חכמה וכו' ולכך צריך הגמ' לומר איסור מממון לא ילפינן

ונראה ליישב, דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' בברכות ולגמור מני' הא השבת אבידה ומת מצוה הוי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין בשלמא גבי אבידה איצטריך והתעלמת דלא נוכל ללמוד מקבורת מת מצוה דאבידה הוי בזיון קטן ומת מצוה בזיון גדול אבל למה לי ולאחותו הא נוכל ללמוד מת מצוה מהשבת אבידה אלא ודאי דלכך כתבה התורה ולאחותו לגלות שלא נלמוד מהשבת אבידה דגם בכה"ג חשיב שני כתובין הבאין כאחד כדאי' בפסחים דף מ"ה, אמנם ז"א קבורת מת מצוה לא נלמוד מהשבת אבידה דאיסור מממון לא ילפינן

ולפי"ז שפיר כתבו התוס' והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה הו"מ לשנוי שב וא"ת שאני וליכא למיחוש שיוצמח טעות דגם באיסור בזיון קטן שרי בשב ואל תעשה דנלמוד מהשבת אבידה ז"א דממ"נ לא נוכל ללמוד מאבידה דהא הוה שני כתובין הבאין כאחד דלמה כתבה התורה ולאחותו הא נוכל ללמוד מאבידה אלא ודאי כדי שיהי' שני כתובין הבאין כאחד, ואי נאמר דלכך כתבה התורה ולאחותו משום דלא נוכל ללמוד מאבידה דאיסורא מממונא לא ילפינן א"כ שוב נדע לחלק בין איסור לממון א"כ לא נוכל ללמוד מאבידה דבאיסורא בזיון קטן שרי בשב ואל תעשה ומיושב קי' התומים

ומעתה לפימ"ש דלרע"ק נוכל למילף מולאחותו דכבוד הבריות דוחה אף בבזיון קטן א"כ שוב הוה השבת אבידה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין כנ"ל

, באופן אחר יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל עפ"י קי' התומים הנ"ל הא משכחת לה שבועת העדות גבי מלך באיסורא דאית בי' ממונא כגון בעד מיתה. ובעד סוטה שחייב קרבן שבועה, אמנם י"ל דהתוס' בשבועות מקשים דהכא שב ואל תעשה הוא ובברכות דף י"ט מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שוא"ת שאני

ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל אינו מביא בשום מקום דקבורת מת מצוה דוחה פסח וכבר עמד בזה הצל"ח ברכות, ולתרץ זה נקדים לתרץ עוד איזה קי' בהסוגיא, דבנזיר דף מ"ח ע"ב דריש רבי עקיבא על נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים ולאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה וצריכי למיכתב תרווייהו לאביו ולאמו למעט מת מצוה דאי כתב אביו לחודי' הו"א אביו חזקה אינו מטמא לו אבל אמו ודאית מטמא לה ואי כתב א מו לחודי' הו"א אמו שאינו מתייחס אחרי' אינו מטמא לה אבל אביו שמתייחס אחריו מטמא לי' הלכך צריכי למיכתב תרווייהו, ולאחיו אתי לכהן גדול ונזיר שמטמא למת מצוה ולאחותו אתי שמת מצוה דוחה פסח. ובזבחים דף ק' דריש רע"ק נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים לאביו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ולאמו שאם הי' כהן ונזיר מטמא למת מצוה ולאחיו שאם הי' כהן גדול ונזיר מטמא למת מצוה ולאחותו אתי שמ"מ דוחה פסח. ויש לדקדק דלמה בסוגיא דזבחים צריך קרא לכהן הדיוט ונזיר שמטמא למת מצוה ובסוגיא דנזיר לא צריך קרא לכהן הדיוט ונזיר, ועוד קשה דבזבחים דרשינן מלאביו לחודי' ומלאמו לחודי' ובנזיר צריכי תרווייהו לאביו ולאמו לחד דרשא דמטמא למת מצוה, וכבר הקשו זאת התוס' בנזיר ובזבחים, ועוד הקשו בתוס' על הצריכותא דאי כתב אביו לחודי' הו"א אביו חזקה אינו מטמא לו אבל אמו ודאית מטמא לא יהא