הר שפר מט

בסנהדרין פרק כ"ג דפריך גבי כ"ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד היינו באיסורא דא"כ אפי' מלך נמי דגבי איסורא לא אמרינן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו'. והקשה התומים א"כ אמאי קאמר רע"ק במשנתינו דנשיא אין חייב בשמיעת הקול שהמלך לא מעיד הא משכחת לה שבועת העדות גבי מלך באיסורא דאית בי' ממונא כגון בעד מיתה ובעד סוטה שחייב קרבן שבועה כדאיתא בשבועות] דף ל"ב

אמנם י"ל דהתוס' שבועות הנ"ל מקשים דהכא שב ואל תעשה היא ובברכות דף י"ט מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שוא"ת שאני, ותירצו דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברין לכך שוא"ת שרי אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשוא"ת וכן כתבו התוס' בב"מ דף למ"ד ע"ב דמת מצוה הוי בזיון גדול פן יסריח או יאכילוהו הכלבים, ומשמע מדבריהם דלא חשיב מת מצוה רק היכי דאיכא למיחוש שלא יבא לידי קבורה או עכ"פ יהא מוטל זמן רב ויבא לידי סרחון ויש בזה בזיון גדול להמת, אולם הרמב"ן בתורת האדם מפרש דמאי שאמרו בגמ' איזהו מ"מ כל שקורין ואין אחרים עונין הכונה אף במצאו סמוך לעיר וכשילך מעט כברת ארץ ישיג אנשים שיקברו אותו אפיה"כ מחויב לטמא לו שאסור לזוז ממנו אף רגע אחד וכן מבואר להדיא בש"ע יו"ד ס"י שע"ד א"כ משמע אף דליכא חשש שמא יסריח בשעה מועטת עד שילך להביא קוברין וגם ליכא חשש אכילת כלבים בגונא דמונח במקום משומר ובפרט כשיש עוד אחר עמו שיכול להניח אותו ולשמרו דהרי דין דמת מצוה נאמר בכ"ג ונזיר שהלכו יחד ופגעו במת אפיה"כ חשיב מת מצוה ומחויב לטמא לו א"כ מוכת אף דליכא בזיון גדול מחויב לטמא לו משום כבוד המת כמ"ש הנימוקי יוסף יבמות פרק האשה שהלכה, וכתבו המפורשים דהרמב"ן פליג עם תוס' הנ"ל א"כ להרמב"ן ליכא לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן. א"כ להרמב"ן נשאר קי' התוס' דבשב ואל תעשה דוחה כבוד הבריות אפי' באיסורא. אמנם י"ל דהנה הרמב"ם כתב פ"ג מהלכות אבל וז"ל אפי' כהן גדול חייב לטמא לו ולקברו ואיזהו מת מצוה אחד מישראל מושלך בדרך ואין לו קוברין דבר זה הלכה מפי קבלה ומשמע לכאורה דמ"מ הוא הלכה למ"מ ולא נלמד ממדרש הפסוקים וכן כתב הרא"ם פ' אמור בדעת הרמב"ם דמ"מ הוא מהלכה למשה מסיני וכל דרושי חז"ל בזה המה אסמכתא בעלמא, אמנם המפורשים הקשו ע"ז דהא מבואר ברמב"ם סוף הלכות כלאים, ולמה נדחה בטומאת מת מצוה הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, א"כ מבואר להדיא דנלמד מקרא ותי' המפורשים דס"ל להרמב"ם דבאמת ילפינן מקרא דמחויב לטמא למת מצוה רק דמדיוקא דקרא לא הי' ידעינן רק באופן שיהי' בזיון גדול להמת דהיינו שלא יבא לידי קבורה או עכ"פ יהי' מונח זמן רב ויסריח אבל בגונא דליכא בזיון גדול דכשילך לעיר ימצא תיכף קוברין זה לא הוי נלמד מדיוקא דקרא דמחויב לטמא רק מהלכה למשה מסיני ידעינן איזהו מת מצוה כל שקורין ואין אחרים עונים והיינו אפי' שיוכל להשיג קוברין מיד מ"מ אסור לו לזוז ממנו אפי' רגע ומחויב ליטמא לו ולקברו ומעתה מיושב קי' התוס' אף לשיטת הרמב"ן דהא מדיוקא דקרא לאחותו לא נשמע רק בבזיון גדול א"כ לא נוכל למילף דכבוד הבריות דוחה בבזיון קטן ואף דידעינן מהלכה למשה מסיני דגם בבזיון קטן חשיב מת מצוה הא אין למידין מהלכה כמבואר בכמה דוכתי בש"ס. אמנם לר"ע דס"ל בנזיר דף נ"ו ע"ב דלמידין מהלכה כמבואר בספר אליהו רבא מהגר"א ז"ל מס' ידים פ"ג משנה ב' א"כ נוכל למילף ממת מצוה דאף בבזיון קטן דוחה איסורא בשב ואל תעשה א"כ לר"ע מלך אין מחויב להעיד אפי' באיסורא דהוי שב וא"ת ולכך קאמר רע"ק דנשיא אין חייב בשמיעת הקול, אבל לפי מה דקיי"ל בכ"ד בש"ס דאין למידין מהלכה א"כ אין כבוד. הבריות דוחה איסורא בבזיון קטן בשב ואל תעשה שפיר פסק הרמב"ם שהמלך חייב בשבועת העדות ומשכחת לה באיסורא דאית בי' ממונא כגון בעד מיתה ובעד סוטה, אמנם בפ"י מהלכות שבועות כתב הרמב"ם שהי' המלך אחד מעדיו א"כ מיירי בדבר שצריך שני עדים לא בעד מיתה ובעד סוטה לכך