הר שפר מח

הירושלמי דר"ע יליף בק"ו מאחות אשה, אבל לפי סוגיא דידן בכריתות דף ז' דר"ע לא מחייב בידעוני משום דלית בי' מעשה והא דמגדף חייב קרבן משום דכתיב. כרת דידי' במקום קרבן וכן משמע בהדיא בסוגיא דסנהדרין דף ס"ג עיי"ש א"כ שפיר י"ל דר"ע ס"ל כרבי דיליף צרות ועריות מולקח ולקחה כדברי הי"מ כמובן

, שם, לכדתניא וכו'. ואין להקשות לרבנן דמפקו לי' היקשא לכדריב"ל מנ"ל הך דרשא די"ל כיון דדרשי הוקשא כל התורה כולה לע"ז א"כ ה"ה דילפינן ע"ז משאר מצות דאין חילוק בין רבים ליחידים כדילפינן לעיל דף ב' ע"ב מעם הארץ אבל רבי דלא דריש הוקשה כל התורה כולה לע"ז לכך איצטריך להך דרשא

דף ח' ע"ב במשנה, איזו היא מצות עשה שבנדה פרוש מן הנדה, ופרש"י כלומר בסמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזהרתם את בני ישראל וגו' ולכאורה קשה משבועות דף י"ח דאמר רב אדא לרבא היכי מצית דתני עלה זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עלי' ואם איתא מצות לא תעשה היא ולפרש"י דהכא הא שפיר איכא עשה דוהזהרתם, וכבר העירו המפורשים בזה

ונראה ליישב דלכאורה יש להקשות בסוגי' דשבועות דמוקמי מתניתין בסמוך לוסתה ואכניסה הא התם במשנה תני ג' חלוקים, בנמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן לאחר זמן טמאים מספק ופטורין מקרבן ואחר אחר זמן מטמאה למפרע מעת לעת ואין מטמאה את בועלה. ואי מיירי בראתה בשעת וסתה ליכא טומאה למפרע כדאיתא במשנה ריש נדה כל אשה שיש לה וסת די' שעתה: ודוחק לומר דמתני' פליגי אהדדי

אמנם י"ל דהא דאשה שיש לה וסת די' שעתה זה דוקא ביש לה וסת קבוע כדאיתא במשנה נדה דף ס"ג עיי"ש ברש"י דף ס"ד ד"ה לא אמרן והא דמוקמינן המתני' נמצא על שלו בסמוך לוסתה היינו בוסת שאינו קבוע דלא אמרינן די' שעתה ואעפי"כ לא חשיב אונס כיון דצריך לחוש גם לוסת שאינו קבוע והנה הא דפרש"י דמחויב מדאורייתא לפרוש סמוך לוסת זה דוקא בוסת קבוע שהוחזקה ג' פעמים לראות בעונת הוסת דאיכה חזקה אורח בזמנו בא, אבל וסת שאינו קבוע לא הוי רק מדרבנן כמ"ש בתשובות נודע ביהודא חיו"ד סי' מ"ו ואעפי"כ לא חשיב אונס כיון דצריך עכ"פ מדרבנן לפרוש סמוך לוסת כמ"ש חידושי הר"ן שבועות לשיטת הפוסקים דפרישה סמוך לוסת מדרבנן וקרא והזהרתם אסמכתא בעלמא עיי"ש, א"כ שפיר מקשה רב אדא לרבא כיון דמתני' דנדה ע"כ מיירי בוסת שאינו קבוע א"כ ליכא עשה דוהזהרתם, אבל במתניתין דהוריות שפיר י"ל דמיירי בוסת קבוע ואיכא עשה מדאורייתא ומיושב פרש"י

ובזה יש ליישב ג"כ קי' התוס' כריתות דף י"ז ע"ב ד"ה ותני עלה דאמאי לא מקשה ממתני' דהוריות דתני ומביאים אשם תלוי על עשה ול"ת שבנדה ואע"ג דליכא שתי חתיכות, ולפי הנ"ל י"ל דממתניתין דהוריות לק"מ משום דמיירי בוסת קבוע ומחויב לפרוש מדאורייתא כפרש"י, א"כ חשיב כשתי חתיכות כמו בעשה מלאכה ערב שבת בין השמשות דחשיב שתי חתיכות כמ"ש התוס' שם בכריתות, ד"ה מדסיפא, אבל ממתני' דנדה דעל כרחך מיירי בוסת שאינו קבוע ואין מחויב לפרוש מדאורייתא שפיר מקשה אמאי חייב אשם תלוי הא ליכא שתי חתיכות

במשנה רע"ק אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול, בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל כתב ואין הלכה כרע"ק אלא כ"ג ונשיא חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומו"ק כמו שיתבאר אח"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות פ"י הלכה ז' המלך וכהן משיח מביאים קרבנן על שבועות העדות או על שבועת ביטוי או על טומו"ק כשאר הדיוטות ועיי"ש בלח"מ שביאר דעת הרמב"ם ז"ל שפוסק כסתם משנה לקמן בסמוך, אמנם מקשים המפורשים כיון דמלך לא מעיד איך משכחת לה קרבן שבועת העדות גבי מלך, ועוד קשה הא הרמב"ם כתב פ"י מהלכות שבועות ה"א היו עדיו או אחד מהם פסול או קרוב או שהי' המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות, א"כ לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סותרים זא"ז

ונראה ליישב דבשבועות דף למ"ד ע"ב כתבו התוס' ד"ה אבל איסורא אין חכמה