הר שפר לב

הקרבן מכל יחיד ולכך כל יחיד חייב קרבן כשבה או שעירה כמובן, ולפי"ז ניחא מה שפי' הר"ח דכל אחד מביא אשם תלוי כיון דאין הב"ד יודעין ודאי שחטאו בהוראה או שאין יודעין אם הצבור עשו עפ"י הוראתם שלא חל על הב"ד חיוב פר א"כ לא נסתלק עדיין חיוב הכפרה מכל יחיד ע"כ צריכים ג"כ להביא אשם תלוי להגן עליהם מן היסורים כמובן, ומעתה מיושב ג"כ אמאי לא כתב הר"ח דצבור פטורין מאשם תלוי מקרא דעל שגגתו אשר שגג או משום דצבור אין בכלל נפש משום דמזה לא מוכח דאין עונש החטא חל על הב"ד דעדיין י"ל דנסתלק חיוב הכפרה מכל יחיד וחל על הב"ד ואפיה"כ פטורין הב"ד מאשם תלוי כמו בקרבן עולה ויורד דאף דחייב על הודאי חטאת אפיה"כ אינו מביא על הספק אשם תלוי וכיון דחיוב הכפרה נסתלק מכל יחיד וחל על הב"ד א"כ יהי' כל יחיד פטור ג"כ מאשם תלוי אבל מקרא ונודעה החטאת שמעינן דכל זמן שלא נודע לב"ד בודאי שחטאו לא חל עליהם חיוב הכפרה ולא נסתלק עדיין חיוב הכפרה מכל יחיד א"כ ממילא נשמע דאז חיוב אשם תלוי להגן מן היסורין חל על כל יחיד כמובן

ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל ב"ד שנסתפק להם אם שגגו בהוראה או לא שגגו אין חייבין באשם תלוי שנאמר ונודעה החטאת עד עד שתוודע ואח"כ יתחייבו בקרבן כמו שיתבאר, והיינו מה שביאר הרמב"ם בפי"ד ה"ד שכל זמן שלא נודע להב"ד עצמו של חטא שהורו בו אעפ"י שהעם מודיעים אותם לא חל חיוב. הקרבן על הב"ד רק על כל יחיד א"כ ממילא נשמע ג"כ שאין חיוב קרבן אשם תלוי חל על הב"ד רק על כל יחיד כמובן

שם ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים. יש בזה שני פירושים דמפרש"י ד"ה ת"ל ונודעה החטאת ובד"ה אפי' תימא ר"א מבואר שגם העם אינם יודעים בבירור אם על החלב או על הדם הורו להם הב"ד ואף דאכלו לתרווייהו חלב ודם וממ"נ חד מהם בהוראת ב"ד היא מ"מ בעינן שיודע להם בבירור איזה חטא הי' בהוראת ב"ד משום דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עלי', אבל הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ש הלכה ד' כתב ב"ד שהורו ושכחו עצמו של חטא שהורו ב"ד אעפ"י שהעם יודעים בודאי שחטאו בשגגה ואעפ"י שהעם מודיעים ואומרים להם בכך וכך הוריתם לנו פטורים וכו' שנאמר ונודעה החטאת ולא שיודיעו אותו החוטאים עכ"ל, הרי דלהרמב"ם אעפ"י שהעם יודעין בבירור איזה חטא הי' עפ"י הוראת הב"ד ומודיעים להב"ד אפיה"כ פטורים מפר משום דבעינן שהב"ד עצמן יהי' יודעין דכתיב ונודעה החטאת ולא שיודיעו אותו החוטאים

והנה מפשטא דברייתא נראה יותר כפי' הרמב"ם דלפרש"י עיקר הלימוד הוא משום דכתיב אשר חטאו עלי' ובברייתא לא נזכר כלל אשר חטאו עלי' אבל להרמב"ם עיקר הלימוד הוא מן ונודעה החטאת ולא שיודיעו אותו החוטאין רק בגמ' פריך מאן תנא דלא כר"א משום דלר"א שפיר חשיב זה ג"כ ידיעה לב"ד מכח ממ"נ אי חלב אכלו חייבין אי דם אכלו חייבין ועל זה מתרץ רב אשי דזה לא חשיב ידיעה לב"ד משום דהכא כתיב אשר חטאו עלי' דבעינן שיודע להם על איזה חטא הורו אבל הא דלא מהני מה שהעם מודיעים להב"ד על איזה חטא הורו להם זה ילפינן מן ונודעה החטאת לבד וזהו עיקר החידוש מה דאשמעינן הברייתא דבעינן שהב"ד עצמן יהי' יודעין על מה הורו ולא שיודיעו להם החוטאין ולכך לא הוצרכה הברייתא להביא הקרא אשר חטאו עלי' כמובן. והנה לכאורה יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם דבסמוך קאמר מאן תנא אר"י אמר רב ואיתימא רבא דלא כר"א דתנן אמר ר"א ממ"נ אם חלב אכל חייב אם נותר אכל חייב וכתבו התוס' תימה מי דמי התם בין בחלב בין בנותר חד קרבן הוא אבל הכא קרבן דע"ז אינו שוה לחלב וצ"ל דה"נ ידעו דלא איירי אלא בענינים שקרבנן שוה כעין חלב ודם כפרש"י עכ"ל, אמנם בירושלמי מתרץ דאתיא אפי' כר"א ומיירו כשהורו ולא ידעו אם בע"ז הורו אם בשאר מצות הורו דהוה שינוי קרבן ולכך פטורים. והנה לפרש"י קשה על הירושלמי דמוקי לה בשינוי קרבן למה לי קרא דפטורין דבלאה"כ לא יביאו שום קרבן כיון דאינם יודעים מה להביא אבל לשיטת הרמב"ם ניחא דאתא קרא לאשמעינן אף דהעם מודיעים אותן על מה הורו אפיה"כ גזה"כ הוא שצריך שהב"ד עצמן יהי' יודעים על מה הורו.