הר שפר כח

נדה נמי הא בנדה מפורש כרת, י"ל עפי"מ דאי' בסנהדרין דף ל"ג ע"ב גבי טעה בנואף ונואפת דאין הצדוקין מודין בביאה שלא כדרכה, ופרש"י דלא מפרש חיובי' בהדיא דרבנן ילפי לה ממשכבי אשה שני משכבות ואין הצדוקין מודין בו והקשו התוס' דהא הכא בסוגיין דהוריות משמע מודים בביאה שלא כדרכה, אמנם י"ל דכונת רש"י דהצדוקין מודין דגם בשאר עריות אסור שלא כדרכה דילפינן ממשכבי אשה אבל לא לענין חיוב רק דפטור אבל אסור ולכך בסנהדרין דקאי לענין חיובא קאמר דאין הצדוקין מודין משום דלא מיפרש חיובא בהדיא, אבל הכא בסוגיין דהוריות לענין הוראה דבעינן שיאמרו להם מותרים אתם קאמר דהצדוקים מודים דעכ"פ איסורא איכא, ולפי"ז שפיר פריך הגמ' אי הכי אפי' נדה נמי היינו דהורו ב"ד דשלא כדרכה פטור אבל אסור ולכך לא גזרו על העראה שלא כדרכה ומשני לעולם בכדרכה ודאמרו העראה באשה דוה היא דכתיב הגם דלפי טעותן ראוי עכ"פ מדרבנן לאסור העראה בשאר עריות אבל בשומרת יום דס"ל פטור אבל אסור לא גזרינן

ומעתה מיושב ג"כ קי' ג' וד', דלפימ"ש צ"ל הא דמשני דאמרו כי אסורה השתחואה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא היינו דכדרכה פטור אבל אסור והיינו דטעו דהשתחואה ללאו יצאה כדסבירא לי' לבן זכאי בסנהדרין דף ס"ב ולכך שלא כדרכה שריא לגמרי, ולכאורה קשה דהא קרא מפורש בפ' שופטים דבהשתחואה איכא סקילה דכתיב כי ימצא בקרבך וגו' וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחוו להם וגו' והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וסקלתם באבנים ומתו' וצ"ל דהם טעו דקרא זה מיירו בהשתחואה כדרכה אבל השתחואה כדרכה ושלא כדרכה דהיינו שלא כדרכה במכובדין פטור אבל אסור ולכך שלא כדרכה במבוזין לא גזרינן אפי' מדרבנן. ותירץ הגמ' כי אסורה השתחואה כדרכה ר"ל מכובדין שדרכה לעבוד דרך כבוד ולא בהשתחואה כמו שפרש"י בסנהדרין הנ"ל אבל שלא כדרכה שאין דרכה לעבוד דרך כבוד כגון פעור ומרקוליס שעבודתה דרך בזיון שריא ולכך פרש"י כגון משתחוה לפעור או למרקוליס. ומיושב קי' ג'

וע"ז קאמר הגמ' ואיבעית אימא דאמרו השתחואה גופי' כדרכה הוא דאסור דאית בה פישוט ידים ורגלים היינו שדרכה לעבוד דרך כבוד אבל לא בהשתחואה ולכך אין בה מיתה וכרת רק לאו בעלמא אבל בלא פישוט ידים ורגלים שריא לגמרי אפי' במכובדין כיון שאין דרך עבודתה בהשתחואה, ומיושב קי' ד'

ע"ב. בגמרא בעי ר' יוסף אין חרישה בשבת מהו., הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות שגגות ה"ב פוסק שאם עקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינו מלאה הרי אלו חייבין ותמהו עליו נושאי כליו הא הוא איבעי דלא איפשטא והו"ל לפסוק דפטורין דמפסק לא מייתי חולין בעזרה

ונראה ליישב, דהנה בהא דאר"י א"ש אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין אבל בדבר שהצדוקין מודים בו פטורים מ"ט זיל קרי בי רב הוא, הקשו התוס' א"כ למה צריך קרא למעט כולי' דבר תיפוק לי' דהוה דבר שהצדוקין מודים בו ותי' דנ"מ בבתו מאנוסתו דילפינן בגז"ש ואין הצדוקים מודים בו ואפיה"כ פטורין הב"ד משום דהוי עוקר כל הגוף, אולם דברי התוס' תמוהים דהא גם זקן ממרא פטור בעוקר כל הגוף כמבואר הכא בסוגי' דכתיב בזקן ממרא לא תסור מן הדבר ולא כל הדבר וכן הוא להדיא בס' יריאים מצוה ל"ג דזקן ממרא פטור בעוקר כל הגוף, ובסנהדרין דף פ"ז ע"ב אמרינן דין בתו מאנוסתו וכתבו שם התוס' בכולהו משכח פלוגתא בר מהאי ורוצה לומר דאין זקן ממרא מודה בג"ש זו ע"כ, הרי מבואר דאף דאין זקן ממרא חייב בעוקר כל הגוף מ"מ חייב בעוקר בתו מאנוסתו

אמנם בגוף קי' התוס' דל"ל קרא למעט עוקר כל הגוף תיפוק לי' מצד הסברא דזיל קרי בי רב הוא היטב אשר תי' בזה בס' חפץ ד' דעד כאן לא אמר ר"י א"ש דבעינן דבר שאין הצדוקין מודים בו אלא לבתר דגלי לן קרא דבעוקר כל הגוף פטורים ובביטל מקצת חייבין א"כ טעמא בעי מ"ש כל הגוף ממקצת ואדרבה טפי הי' לנו לחייבו בעוקר כל הגוף מביטל מקצת כמו בנביא שקר דבעוקר כל הגוף חייב ובביטל