הר שפר כז

ולפי"ז מיושב קי' הש"א דאי אפשר להתיר מתחלת השקיעה דהוא ערך שעה אחת עד הלילה משום דאותה שעה צריך לאסור משום המקומות הרחוקים קצת מירושלים דהיו מגיעים השלוחים לשם דהם אסורים עד הלילה משום דאז היא תחלת השקיעה בירושלים א"כ ממילא צריך לאסור בכל מקום עד הלילה דלא ליחזי כשתי תורות

שם. תנן יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כו'. בסוגי' זו יש כמה דקדוקים. א'. בהא דמשני דאמרו העראה באשה דוה הוא דכתיב, הקשה הבאר שבע דא"כ למה נקט דוקא שומרת יום הא גם בשאר עריות לא כתיב העראה. ב'. בהא דמשני דאמרו הוצאה הוא דאסור הכנסה מותר, מקשים המפורשים הא במשנה איתא אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור משמע דהורו בהוצאה גופא. ג'. בהא דמשני דאמרו השתחוואה כדרכה אסורה שלא כדרכה שריא פרש"י כגון משתחוה לפעור או למרקוליס, ולכאורה אמאי נקט דוקא שלא כדרכה במבוזין ולא במכובדין ובסנהדרין דף ס"ג קאמר אביי שלש השתחוואות בע"ז למה, א' לכדרכה וא' לשלא כדרכה וא' לחלק ופריך התם כדרכה מאיכה יעבדו נפקא ומסיק דאחד כדרכה ושלא כדרכה היינו שלא כדרכה במכובדין וא' לשלא כדרכה היינו במבוזין וא' לחלק א"כ אמאי חשיב שלא כדרכה במכובדין יותר מפורש משלא כדרכה במבוזין. ד'. בהא דמשני דאמרו השתחוואה גופי' כדרכה דאסורה דאית בה פישוט ידים ורגלים דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא, ולכאורה קשה ממ"נ אי דרכה של ע"ז זו בהשתחוואה בלא פישוט ידים ורגלים א"כ אמאי טעו ב"ד להתיר הא לא גרע השתחוואה בלא פישוט ידים ורגלים משאר עבודות שדרכה בכך כגון פיעור לפעור וזורק אבן למרקוליס ואי דרכה של ע"ז בהשתחואה בפישוט ידים ורגלים ולכך טעו להתיר השתחואה בלא פישוט ידים ורגלים משום דאין דרכה בכך א"כ זהו גופי' תי' הראשון דמשני הגמ' דאמרו כי אסורה השתחואה כדרכה שלא כדרכה שריא דמה נ"מ אי אין דרכה של ע"ז זו בהשתחואה או שאין דרכה בהשתחואה בלא פישוט ידים ורגלים, ואין לומר דלפי האיבעית אימא אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה רק בין השתחואה דאית בה פישוט ידים ורגלים בין לית בה פישוט ידים ורגלים א"כ הול"ל ואיבעית אימא דאמרו השתחואה שלא כדרכה נמי דאסורה דאית בה פישוט ידים ורגלים דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא. ונראה ליישב כל זה. דלכאורה יש לדקדק בלשון המשנה דנקט פטור הא אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם ומבואר בירושלמי ריש מכילתין דאם אמרו פטור אבל אסור לא הויא הוראה ועי' במשנה למלך פי"ב מה' שגגות דאם הורו ב"ד דאסור מדרבנן ג"כ לא חשיב הוראה, וצ"ל דבמשנה מיירי דאמרו פטור ומותר. אמנם לפי תי' הגמ' דאמרו הוצאה אסור הכנסה מותר יש לפרש באופן אחר עפי"מ דאי' ביבמות דף קי"ד שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן ומבואר ברש"י יבמות דף קי"ט דלענין הרחקה יש לחלק ג"כ בין איסור כרת לאיסור לאו דבאיסור כרת גזרו רבנן ובאיסור לאו לא גזרו רבנן, א"כ י"ל הכונה במשנה דהורו ב"ד המוציא מרה"י לרה"ר פטור מכרת וקרבן והיינו משום דהוצאה מלאכה גרועה היא כמ"ש התוס' ע"כ טעו דל"ה בכלל מלאכה וליכא בה כי אם לאו בעלמא:

ולכך הכנסה מותר אפי' מדרבנן אבל אם הוצאה חייבין עלי' כרת וקרבן אז הוה הכנסה אסור עכ"פ מדרבנן. ומיושב קי' ב'. וכן לעיל דמשני דאמרו העראה שריא גמר ביאה הוא דאסורה, הכונה ג"כ משום דהורו דשומרת יום פטור אבל אסור והיינו דטעו דכרת באשה דוה הוא דכתיב ובמכות דף י"ד ע"ב אמרינן דכרת נדה אתא לחלק או לכדר"י והם טעו בזה ע"כ הורו דיצאה כרת בנדה ללמד דדוקא בנדה איכא כרת ולא בשומרת יום ולכך לא גזרו על העראה ופריך הא העראה נמי כתיב, ומסיק דאמרו העראה באשה דוה היא דכתיב

ומיושב קי' א', דלמה נקט שומרת יום הא גם בשאר עריות לא כתיב העראה, ולפי האמור ניחא, דבשאר עריות כיון דמפורש כרת בהדיא בגמר ביאה א"כ יש לאסור העראה עכ"פ מדרבנן אבל בשומרת יום דפטור אבל אסור בגמר ביאה לפי טעותן לכך לא עבדינן הרחקה לאסור העראה, והא דפריך מקודם אי הכי אפי'