הר שפר כו

בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל כו' ופי' שם התוס' דהיינו מתחלת שקיעת החמה שהוא כדי מהלך ד' מילין עד צאת הכוכבים אע"ג שהוא עדיין יום לענין דברים שמצותן ביום אפיה"כ נפסל הדם לזריקה, והקשה השאגת ארי' בתשובה י"ז מסוגי' זו משל דסומכוס למה"ד לאדם שהביא כפרתו ביה"ש ספק מבעוד יום נתכפר לו, הא בין השמשות אינו אלא שלשה חלקי מיל לכל היותר ומתחלת השקיעה הוי כדי מהלך ד' מילין א"כ אפי' את"ל ביה"ש יממא הוא מ"מ כדי מהלך ג' מילין ורבע קודם לו כבר כלה זמן כפרה

ויש ליישב בפשיטות דרש"י פי' שם דקמ"ל. דלא מהני הלנה בראש המזבח לאכשורי לזריקה למחר, והתוס' מקשים ע"ז הניחא למ"ד אין לינה מועלת בראשו של המזבח אלא למ"ד מועלת למה לי קרא הא בלילה אין יכול לזרוק דביום צוותו כתיב ולמחר מיפסל בעמוד השחר ע"כ פירשו התוס' דמקרא מיותר ילפינן דדם נפסל בתחלת השקיעה עיי"ש, א"כ זה דוקא למ"ד דלינה מועלת בראשו של המזבח אבל למ"ד אין לינה מועלת בראשו של המזבח י"ל דהפסוק אתא לאשמעינן דלא מהני הלנה בראשו של המזבח לאכשורי ולא מוכח דדם נפסל בשקיעת החמה א"כ י"ל דר"י בר אבין ואיתימא ר"י בר זבידא ס"ל כמ"ד אין לינה מועלת בראשו של המזבח א"כ אין דם נפסל בתחלת השקיעה, ומיושב קי' השאגת ארי'

עוד הקשה השאגת ארי' על תוס' זבחים בתשובה הנ"ל מהא דאמרינן בר"ה דף ל' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אישתקיד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ולא ידעו אישתקיד דלא הוי עומר האיר המזרח התיר השתא דאיכא עומר עומר מתיר, דאיבני אימת אילימא בחמיסר מחצות היום ולהלן לישתרי דהא תנן הרחוקים מותרין מחצות היום כו' אלא דאיבני סמוך לשקיעת החמה א"נ בלילה, א"כ לדברי תוס' זבחים דדם נפסל בתחלת השקיעה א"כ גם קומץ של מנחה שהוא במקום דם בקרבן נפסל בתחלת השקיעה א"כ למה תיקן ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור. עד הלילה עכ"פ מתחלת השקיעה לישתרי ממ"צ אי כבר נקרב העומר הותר החדש אי לא נקרב שוב לא יוכל להקריב אח"כ דהקומץ נפסל מתחלת השקיעה לשי' התוס' וכיון דליכא עומר עצם היום מתיר

ונראה ליישב. דהנה מבואר ברמב"ם פ"ז מהלכות לולב הטעם דגזרי עתה לאחר חורבן ביהמ"ק שלא ליטול לולב בשבת אפי' במקום דבקיאי בקביעי דירחא משום דאנן לא בקיאינן ובזמן הבית הי' מותר ליטול לולב בשבת במקום דבקיאין בקביעי דירחא משום דעתה לאחר חורבן אם יהי' חילוק בין המקומות מיחזי כשתי תורות אבל בזמן הבית הי' תולין במקדש ולא מיחזי כשתי תורות עיי"ש בלח"מ והנה מבואר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל במנחות פ' ר' ישמעאל דהא דהרחוקין מותרין מחצות היום ר"ל דחשבינן בכל מקום חצות היום דירושלים ולא חצות היום דאותו מקום לפי שאפשר שיהא מוקדם או מאוחר וזה ידוע מחכמת אורך הארצות כמו שהוא מפורסים אצל בעלי התכונה. ולפי"ז קשה מאי פריך הגמ' בראש השנה מחצות היום לישתרי דהא תנן הרחוקים מותרין מחצות היום דהא במקומות הרחוקים הרבה מירושלים. לצד מזרח שיש חילוק בזריחת השמש ערך ששה שעות אסורין לאכול חדש עד הלילה דהא בעת צאת הכוכבים באותו מקום הוא חצות היום בירושלים א"כ כיון דבאותו מקום אסור עד הלילה שפיר הי' לריב"ז לגזור בכל מקום עד הלילה דלא ליחזו כשתי תורות דבשלמא בזמן שהי' ביהמ"ק קיים הי' תולין בכל מקום במקדש ולא מיחזי כשתי תורות אבל עתה לאחר חורבן הי' צריך ריב"ז לעשות תקנה קבוע שוה בכל המקומת כדי דלא ליחזי כשתי תורות

אמנם י"ל לפי המבואר במנחות דף ס"ח דאי חדש בחוץ לארץ דאורייתא אזי אסור בחו"ל כל יום ששה עשר בניסן משום ספיקא דיומא ובשבעה עשר בהאיר המזרח מותר דלא תיקן ריב"ז רק לודאי ולא לספיקא א"כ במקומות הרחוקים דצריך לעשות שני ימים טובים מספק ליתא לתקנת ריב"ז ובמקומות הקרובים דאין עושין רק יו"ט א' ליכא חילוק בין המקומות רק ערך שעה אחת דהיינו מה שהיו שלוחי ניסן יכולין להגיע שם א"כ שפיר פריך הגמ' מחצות היום לישתרי היינו חצות היום דירושלים ואי במקומות הרחוקים קצת מירושלים לצד מזרח ימשוך האיסור עוד שעה אחת אכתי הי' לו לתקן שיהא אסור שעה אחת אחר חצות היום לא יותר.