הר שפר כב

כולם ואם הורה עמהם בפירוש שאמר ג"כ שדבר זה מותר א"כ הוה מזיד כיון שיודע שאסור ולא הוה הוראה דבעינן עד שישגו כולן וע"ז משני הכא במאי עסקינן כגון שהרכין האי אחד מהם בראשו דנראה כהודה לדבריהם ולא חשיב מזיד כיון דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים ע"כ הרכין להם בראשו

וכמו כן אזלא קי' הגמ' כאן טעמא דאמר להם טועין אתם דפטורין הא שתיק מישתק חייבין וגמר לה הוראה, דאם נימא דגם שתק לא הוה הוראה כסברת ר' יונתן לא הוה לי' למיתני ואמר להם טועין אתם רק וידע אחד מהם שטעו דפטורין דאם ידע אחד מהם שטעו הרי שוב לא משכחת לה בשום גוונא שיהי' הוראה כנ"ל, וע"ז משני ה"נ משכחת לה הוראה כגון שהרכין בראשו ע"כ לא מצי למיתני סתם וידע אחד מהם שטעו פטורין ואתי שפיר הכל כמובן

שם. ואלא מאי כל עדת דאמר רחמנא, וכתב מהרש"א נ"ל לפרש דהתם גבי הגוי כולו יצטריך למיכתב רובו ורובו ככולו אבל הכא לא איצטריך למיכתב כלל כל עדת לאשמעינן רובו ככולו דלענין הוראה ודאי רובו ככולו דכבר כתיב אחרי רבים להטות ולהכי קאמר מאי כל עדת דאי נמי רובו ככולו לא איצטריך לי' וקאמר אי איכא כולהו ודו"ק עכ"ל. וקשה דלפי"ז אמאי איתותב ר' יונתן הא בהוראה ע"כ כולו דוקא דלרובו לא איצטריך כל עדת דכבר כתיב אחרי רבים להטות, ועוד לעיל דמקשה על ר"י ממשנה דאמר להם טועין אתם פטורין הא שתק מישתק חייבין ואמאי הא לא הורו כולם קשה ולטעמך דכל לאו דוקא א"כ אם אמר להם טועין אתם אמאי פטורין, ועוד קשה על פרש"י לקמן במשנה ואמר להם טועין אתם לא הוי הוראה מעליא דבעינן עד שיורו כולם כדאמר לעיל עכ"ל הא ר"י דבעי עד שיורו כולן איתותב וכ"ת דלא איתותב אלא במאי דס"ל דאפי' שתק אחד מהם פטורין אבל אם יש אחד מהם שחלק עליהם ודאי פטורין מטעמא דר"י דכתיב כל עדת א"כ אמאי הוצרכו בגמ' לומר ואלא מאי כל עדת ה"ק אי איכא כולהו הויא הוראה נימא דקרא אתא לומר דהיכי דאחד חולק עליהם לא הויא הוראה ואע"ג דבעלמא אזלינן בתר רובא ובטל רובו לכך קאמר דבעינן שיורו כולם החולק במיעוטו הכא בעינן שלא יהא שום חולק וכבר הקשה כן הלחם משנה פי"ג מה' שגגות ה"א

ונראה לפרש הסוגיא בדרך זה דהנה תיבת כל קאי אעדת ישראל וקאי ג"כ אתיבת ישגו וס"ל לר' יונתן דמשמעות כל הוא כולו דוקא ולא ולא מיבעי' אם חלק עליהם אחד מהם בפירוש דפטורין אלא אפי' שתק אחד מהם ג"כ פטורין עד שיורו כולם בפירוש או עכ"פ בהרכנת ראש וזה נלמד מן משמעות כל דקאי אתיבת ישגו, ומן כל דקאי אעדת ישראל נלמד דלא מיבעי' דבעינן שיהי' כל הסנהדרין בשעת הוראה אלא אפי' מאה שישבו להורות בעינן שיורו כולם דעדת ישראל משמעו כל הנועדים לכך ולכך כפל בלישני' עד שישגו כולם עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל, אמנם זה דבר חידוש דבעי שיורו גם אלו שאינם מסנהדרין דלא מצינו כן בשאר ענינים דבעי ג"כ ב"ד הגדול לכך קאמר רב הונא ברי' דר' הושעי' ה"נ מסתברא דבכל התורה כולה קיימ"ל רובו ככולו וכאן הקפידה התורה שיורו כולם דכתיב כל עדת הואיל וכך אפי' הן מאה וע"ז איתותב ר' יונתן דמשמעות כל לאו דוקא כולו אלא אפי' רובו: אמנם הכא בסנהדרין דבלאה"כ ידעינן דבעי רובא מאחרי רבים להטות א"כ תיבת כל אתי לרבויי, אולם כיון דמשמעות כל לאו דוקא רק מכח רבויי די לנו לרבות שלא יהא אחד מהם חולק בפירוש עליהם אבל בשתק אחד מהם חייבין וכן כתב הבאר שבע ולכך באמר להם אחד מהם טועין אתם פטורין כיון שחולק בפירוש עליהם וזה נשמע מרבויי דכל דקאי אתיבת ישגו

אולם עדיין צריכים אנו למודעי מה חילוק יש בין חולק עליהם בפירוש לבין שותק ואין אומר דעתו הא עכ"פ אינו מורה עמהם, אמנם י"ל דשפיר יש סברא לחלק ביניהם דבשותק ואין חולק עמהם חשיבי הב"ד שוגגים ולכך חייבים קרבן אבל בחולק עליהם ואין רוצה להסכים להוראתם היו להם לעיין יותר בדברי כנגדם וחשיבי קרוב למזיד ולכך פטורים מקרבן כמו בלא הי' מופלא של ב"ד שם דתני התם במתניתין דפטורין ג"כ מה"ט משום דחשיבי קרוב למזיד שהי' להם ללמוד ולא למדו וכבר מבואר סברא זו בבאר