הר שפר יד

הא משכחת לה כגון דידע דדבר זה אסור' הוא רק ששגג בכרת דכה"ג חשיב שוגג לענין קרבן כמבואר בשבת דף ס"ט ואפיה"כ לא חשיב תולה בב"ד כיון דידע עכ"פ שהוא אסור והב"ד הורו שלא כהלכה להתיר איסור ולכך חייב קרבן. אמנם יש ליישב: בפשיטות דא"כ קשה קי' התוס' לא ליתני במתניתין כי אם תלמוד שאינו ראוי להוראה ואין לומר דקמ"ל דאפי' גמיר וסביר חשיב שוגג דלא תימא מזיד הוה. ז"א דבכה"ג פשיטא דחשיב שוגג כמו בכל שוגג דעלמא, והנה בהא דמקשו תרתי למה לי ומתרץ רבא דממשנה יתירה קמ"ל אפי' גמיר ולא סביר לא הוה תולה בב"ד בידע שטעו, הנה לכאורה הי' אפשר לתרץ באופן אחר לפימ"ש התוס' הרא"ש במשנה לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ידע אחד מסנהדרין גופייהו דטעו דחייב דלא נגמרה הוראה בהסכמת כולן אלא אפי' אחד מן התלמודים הדנים לפניהם בקרקע וראוי להוראה חייב. ולפי"ז לא קשה תרתי למה לי דאיכא למימר לא זו אף זו קתני, אמנם לפי המבואר ברש"י לקמן דף ג' ע"ב. ד"ה כגון שהרכין בראשו דגם תלמוד היושב ודן לפני חכמים חשיב מבעלי הוראה שישבו להורות א"כ לא שייך לומר לא זו אף זו קתני כמובן ע"כ צריך רבא לתרץ דמשנה יתירא קמ"ל אפי' גמיר ולא סביר משום דרבא לשיטתו דמפרש דתלמוד הראוי להוראה מיירי בתלמוד שיושב ודן לפני חכמים כשמעון בן עזאי ושמעון בן זומא א"כ אי אפשר לתרץ לא זו אף זו קתני, ואפשר דרבא בעצמו מקשה האי קושיא תרתי למה לי כמ"ש התוס' בפ' אלו מציאות ד"ה וכמה אמר רב יצחק קב וכה"ג מצינו בכ"ד

ומעתה מיושב קי' הב"ש אמאי הקשה אביי לרבא כה"ג מזיד הוא מדוע לא קשה לי' אגופא דמתניתין משום דלולי דברי רבא דמפרש דהאי תלמוד הראוי להוראה מיירי בתלמוד היושב ודן לפניהם הי' אפשר לומר דמתני' לא זו אף זו קתני לא מיבעיא בידע אחד מב"ד שטעו דלא נגמרה הוראה בהסכמת כולן דחייב אלא אפי' אחר מן התלמודים דגמיר וסביר ואינו מבעלי הוראה וידע שטעו חייב כדברי התוס' הרא"ש הנ"ל ולפי"ז לא קשה כה"ג מזיד הוא משום דהי' אפשר לתרץ כקי' המפורשים דמיירי בשגג בכרת וידע באיסור דחשיב שוגג לענין קרבן וא"ל א"כ הדרא קי' התוס' לדוכתי' לא ליתני במתניתין כי אם תלמוד שאינו ראוי להוראה כיון דלא אשמעינן שום רבותא בהא דקתני תרתי וידע אחד מהם שטעו או תלמוד וראוי להוראה כיון דמיירי בשגג בכרת, ז"א דהי' אפשר לומר דתלמוד שאינו ראוי להוראה אפי' גמיר או סביר חשיב תולה בב"ד אפי' בידע שטעו כמו בלא גמיר ולא סביר משום דאין ידיעתו ידיעה ודאית, אבל לרבא דמוקי מתניתין בתלמוד שיושב ודן לפניהם דהוא ג"כ מאותן שישבו להורות א"כ אי אפשר לתרץ לא זו אף זו קתני ומוכח ממשנה יתירה דאף גמיר ולא סביר לא הוה תולה בב"ד א"כ קשה קי' התוס' לא ליתני במתניתין רק תלמוד שאינו ראוי להוראה ומוכרח לתרץ כתי' התוס' דאשמעינן רבותא דאפי' גמיר וסביר חשיב שוגג בטעה במצוה לשמוע דברי חכמים ולא תימא מזיד הוא ע"כ הוקשה לו אביי כה"ג מזיד הוא כיון דאפשר אם הי' מברר להם טעותן היו חוזרין בהם, וע"ז השיב לו רבא ולטעמך הא בברייתא תני בהדיא ונודע לאחד מהם שטעו או תלמוד היושב לפניהם וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי א"כ ע"כ צריך אתה להודות דאפי' גמיר וסביר דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים חשיב שוגג כמובן

דף ג'. ואיבעית אימא עדיין אני אומר לא מצית מוקמית לה כר"י כו' האמר צבור הוא דמייתי ב"ד לא כו'. והקשה בס' חפץ ד' מה הי' סברת המקשה דאימא איפכא דהא משנה שלימה הוא דר"י ס"ל צבור מייתי ב"ד לא. ועוד הקשה בס' הנ"ל לפימ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פי"ב מה' שגגות וז"ל והורו להתירו כו' ועשו העם כו' הרי הב"ד חייבין קרבן חטאת כו' ושאר העם פטורין אעפ"י שהם העושים ומה הוא הקרבן כו' מביאין פר מכל שבט ע"כ. ולכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתרו אהדדי דבתחלה קאמר ב"ד חייבים וצבור פטורים כדברי ר' מאיר ובסוף מסיים מכל שבט ושבט כר"י ותי' הכ"מ דרבינו פוסק כר"י ואומרו ב"ד חייבים מפני שמה ושבט שמביאים הצבור בשביל הב"ד הם מביאים ע"כ, ולפי"ז מה קאמר הש"ס לא מצית מוקמית כר"י דס"ל צבור הוא דמייתי ב"ד לא הא גם לר"י הא דמייתי הצבור הוא בשביל הב"ד. אמנם י"ל דאין כונת התרצן משום דקדוק הלשון דקתני שהרי