הר שפר יג

במתניתין דפטורים דלא הוה הוראה א"כ מן הדין אסור לשמוע כיון דלא נשא ונתן עמהם לברר להם טעותן ולכך קאמר דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים

ועפ"י דברי הרמב"ן מיושב ג"כ מה שהקשה הב"ש לעיל דאמר רב פפא קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתידע לבי דינא הדרו בהו והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו קרינן בי' דאמאי צריך לומר דכי מתידע לב"ד הדרו בהו ולא סגי לי' לומר דכי ידע הוא בעצמו דהב"ד טעו הוה הדר בי' ולפי הנ"ל ניחא דגם אי הוה ידע דטעו הב"ד הי' צריך לישא וליתן עמהם ואם הב"ד עומדים בדעתם ושבשו עליו סברותיו מחויב לשמוע להם ולכך קאמר דכי מתידע לב"ד דטעו הדרו בהו והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו קרינן בי'

ובזה יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג מהלכות שגגות הלכה ה' בד"א כשהי' זה שידע שטעו חכם או תלמוד שהגיע להוראה אבל אם הי' עם הארץ ה"ז פטור שאין ידיעתו ידיעה ודאית כו' וכתב ע"ז בלח"מ בגמ' אמרו דאפי' גמיר ולא סביר וסביר ולא גמיר ואולי לזה קורא רבינו ז"ל הגיע להוראה כלומר דאינו יכול להורות במוחלט מ"מ קרוב להוראה הוא ומ"מ סתם הדברים והי' לו לבאר עכ"ל. ואפשר לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דהנה מלשון הרמב"ן הנ"ל שאם הי' בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והוא סבור שטעו בהוראתם אין עליו לשמוע לדברי החכמים וכו' ויש עליו לבוא לפניהם ולומר טענותיו כו' משמע דוקא אם הוא חכם וראוי להוראה דהיינו גמיר וסביר אם יודע שטעו אסור לו לשמוע להם עד שישא ויתן עמהם אבל גמיר ולא סביר שאין בכחו לישא וליתן עמהם מחויב לשמוע להם אפי' אם סבור בדעתו שטעו הב"ד הגדול. והנה הרמב"ם ז"ל כתב שם מקודם הורו ב"ד כו' וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן שהי' עולה על דעתו שמצוה לשמוע מב"ד אעפ"י שהם טועים ה"ז האוכל חייב חטאת. וע"ז כתב בד"א כשהי' זה שידע שטעו חכם או תלמוד שהגיע להוראה. ולפי"ז ניחא דהשמיט הרמב"ם ז"ל תלמוד גמיר ולא סביר משום דגמיר ולא סביר חשיב שוגג אעפ"י שלא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים דהא מן הדין מחויב לשמוע להם אעפ"י שלא נשא ונתן עמהם, ואין להקשות דא"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב דגמיר ולא סביר אם ידע שטעו חייב קרבן אעפ"י שלא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים. זה לק"מ דידוע דאין דרך הרמב"ם לכתוב דין שאין מבואר בגמ' להדיא

ובזה יובנו ג"כ דברי התוס' ד"ה תנא משנה יתירה. תימה דלא ליתני במתניתין כי אם תלמוד שאינו ראוי להוראה ותירצו דקמ"ל דאפי' גמיר וסביר הוה שוגג דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים וחייב דלא תימא מזיד הוה. ולכאורה אינו מובן דאמאי הו"א דחשיב מזיד בטעה במצוה לשמוע דברי חכמים: אמנם כונת התוס' דהא כל הטעות שלו דלא ידע הדין שכל זמן שלא נשא ונתן עמהם אסור לו לשמוע להם וע"ז נאמר ללכת ימין ושמאל. עד שיאמרו לך על ימין שהוא ימין א"כ אף דלא ידע הדין מ"מ מצד הסברא הי' לו לחוש שמא אם הי' נושא ונותן עמהם ומברר להם טעותן היו חוזרים בהן והוא לא חשש לזה ע"כ אפשר לומר דחשוב כמזיד וכה"ג אמרינן לקמן ריש פ"ב הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה ובשעה שעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי דמהו דתימא כיון דאילו מתידע לי' שמא הדר בי' כמזיד דמי ולא לחייב קמ"ל והכא נמי הו"א כן כיון דהוא גמיר וסביר ויכול לישא ולתן עמהם לברר להם טעותן ולא עשה כן כמזיד דמי קמ"ל כיון דלא ידע הדין וטעה במצוה לשמוע דברי חכמים חשיב כשוגג. ובזה ניחא מה שיש לדקדק בתירץ התוס' דאכתי קשה לאביי דלא ידע מתירוצו של רבא דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים אמאי לא הקשה לרבא לא ליתנו במתניתין כי אם תלמוד שאינו ראוי להוראה. ולפי האמור י"ל דגם אביי ידע דאפשר לתרץ דקמ"ל דגם גמיר וסביר חשיב שוגג בטעה במצוה לשמוע דברי חכמים רק דגוף הדבר לא ניחא לי' לאביי לומר דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים יהי' חשיב שוגג כיון דאפשר אם הי' נושא ונותן עמהם היו חוזרין בהם ולכך הקשה כה"ג מזיד הוא

ומעתה נבוא ליישב גם קי' הראשונה של הב"ש אמאי לא הוקשה לו לאביי על גוף מתניתין וידע אחד מהם שטעו כה"ג מזיד הוא דהנה המפורשים מקשים מה הקשה אביי כה"ג מזיד הוא