חנה אריאל ויקרא צט

ע"ד ונשגב ה' לבדו וד"ל. וא"כ ה"ז פרצוף א' ממש. אבל באו"א הנה אבא הוא דכר ופנימי' אבא הוא פנימי' עתיק ממש. והוא צמצום בחי' אין דעו"א באו"כ שיוכל לבוא לבחי' יש בבחי' הנוק' הוא אימא. אך היש דאימא הוא למעלה מבחי' הוי' ר"ל התהוות הבא מז"א דיקא. (וע' בכ"ז בענין מצה וכוסות) ולכן הבא ממנה בעולמות בגילוי בתוכם הוא המביאם לידי שאלה. כידוע המאמר שאלת החכם חצי התשובה. היינו החצי דאור חוזר. והתשובה הוא אור ישר. כי השאלה של השואל החכם הוא כמו שאלת ובקשת העני ואביון שחסר לו חייו בלא מתנת העשיר. ככה השואל כשרוצה לעמוד על איזה ענין לדעת מה הוא אינו נק' שואל חכם כ"א כאשר נוגע לו עד הנפש ואם לא ידע חייו אינם חיים. ולכן הרב כשאינו אומר לו נק' מונע בר כמו בר ולחם ומזון שמחסר מזונו ומחייתו של התלמיד ותכלה נפשו ממש בבחי' או"ח שהוא עליית הדברים למקורן. וככה התלמיד החכם השואל. היינו שכבר הוא מרגיש ומתפעל מאותו הענין ששואל בהתקשרות כל עצמותו לדעת אותו. וכמו שלא יתכן לשאול "מי "הוא "זה. אם לא כשרואה ויודע שיש כאן איש אלא שאינו יודע מי האיש. אבל כשאינו יודע כלל שיש שם איש לא תתכן השאלה "מי הוא. ככה השאלה באה מהארת אור אימא דוקא אלא דשאלה זו לא קיימא לאתבא. כי מה שבא מפרצופים עליונים בבחי' אור ישר אינו בא רק על ידי או"כ דז"א שהוא המשפיע בעולמות והוא קאים לשאלא ולאתבא. וביאור ענין שאלה ואתבא דז"א יובן ע"ד העבודה בבחי' רצוא ושוב. שאם רץ הלב למסור נפשו באחד יש ע"ז תשובה שוב לאחד. ר"ל שמשיבין "הלא "כן "הוא ע"ד הידוע ומבואר במ"א בענין מ"ש כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שכל מה שאמרו חכמים כאלו. יש לו מציאות ממש וד"ל. והוא בחי' הזווג ויחוד קובה"ו. ובענין הזווג יש כמה וכמה מעלות ומדרי' כמ"ש וארא אל אברהם וכו' באל" שדי". או בחי' נודעתי להם. או בחי' יחודים וזווגים דע"י מט"ט בבי"ע. בחי' יחוד קובה"ו בתחתונים. והזווג הוא השפעת "הוא עצמו דוקא ולכן מוליד בדומה לו וד"ל. וכמו שהוא בבחי' העבודה באדם עצמו והרגשתו והתפעלותו. ככה הוא ביתר שאת בבחי' האמונה שהוא פתח עינים הנ"ל. והיינו לומר שאין האמונה עוד בבחי' הכרת אלקות שהוא ממכ"ע והוא לבדו הוא בעו"ת מפני שכל הנמצאים בטלים וכו' כמ"ש בשם הלק"א. אלא הכרה והרגשה שהוא הכל ע"ד שוב לאחד הנ"ל. והוא הוא אמתת המציאות הבא בבחי' הוי' אין עוד מלבדו. מאמתת המצאו נמצאו כל הנמצאים בבחי' הבריאה ליש ודבר בפ"ע. אין כשבא לתשובת אמתת המצאו אין דבר פרטי נברא נוצר ונעשה חוץ ממנו. ויתפרש הלשון הנמצא בספרים. שבערך הש"י אין שום מציאות אחר זולתו עכ"ל. שאין הכוונה שאין שום מציאות כלל. וכענין שכל הנמצאים בטלים הנ"ל. אלא שלא ע"ד הביטול קאמר וד"ל וזהו רזא דמהימנותא שאינו מתגלה אלא על האמונה פתח עינים הנ"ל. אמנם הגילוי הזה אינו בבחי' ראי' חושיות הנ"ל עד לע"ל ונשגב הוי' לבדו. אבל עכשיו החוש הנברא לא יסבלנו. ולכן תפלת שמו"ע צ"ל בעינים סגורות דוקא וד"ל. ורזא דמהימנותא הזה נק' אלה" כמ"ש מי ברא אלה אילין שמיא וחיליהון השמים והארץ וכל צבאם הים וכו'. הכל כפי מה שהוא בבחי' עתיקא דקיימא לשאלא ולאתבא כנ"ל. וזהו ותמן חנדעון דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלא דהיינו אימא בחי' נוק' דאבא דלא קיימא לאתבא בבחי' שוב לאחד הנ"ל. אבל לשאלא קיימא ואקרי מקצה השמים לעילא דכולא קיימי' ברשותא. דמי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וכו'. והוא בחי' המוחין דז"א. וכמ"ש ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים וכו'. וז"ש דהאי סתים וכו' דלא קיימא לאתבא. ולכן נק' סתים דהיינו עתיקא בבחי' הסתימות הוא ברא ואפיק לאלה בבחי' או"כ גמורים. ואמתת המציאות של הוויות נבראים ונוצרים ונעשים שהן בחי' למ"ד