חנה אריאל ויקרא לג

אך אבי שבשמים גזר עלי להחזיר אותו הכח שלא ימשך להיות במעשה הדבר איסור ויוחזר לקדושה. ולכן גם זה נאמר לשניהם למשה ולאהרן. ומצות יין ושכר אל תשת איננה רק בחי' תוס' כח ועוז בבחי' הנוק' שלא לבוא בגבורות בכל עניני שימושה להתקרב אל היחוד כ"א בתוקף כח היחוד עצמו. והמשל לזה שיש בן שמחזיק א"ע שאינו מוצא חן בעיני אביו והוא משתדל בכל מאמצי כחו למצוא חן. זהו בבחי' הגבורות. אלא להיות כבן שאינו דואג כלל להשיג מציאות חן כי מחזיק א"ע ככרעא דאבוה שמסתמא יש לו חן בעיניו כי עצמו ובשרו הוא. וכל מה שמשתדל לעשות נח"ר לאביו הוא ג"כ רק מחמת זה שהוא עצמו ובשרו. וזהו בבחי' העלאה ממטלמע"ל. וכן הוא מלמעלמ"ט להורות את בנ"י יהי' ג"כ בכח היחוד בבחי' החסדים דוקא ולהבדיל בין הקדש ובין החול הכל יהי' בבחי' אבי שבשמים גזר עלי וכרעא דאבוה הוא. והיינו כח היחוד הנ"ל. וממילא מובן שאין זה אלא לענין ההתפעלות מאלקות דמצוה וקדושה שישנה כבר בישראל בכח המ"ת שתהי' ההתפעלות בשלימות כח היחוד ולא תוס' כח בבחי' אברי וגידי הנשמה מתומ"צ להפעיל ההתפעלות. ולכן לא נאמרה מצוה זו רק לאהרן אף שהכל ע"י משה. וכמש"ל פ' שמיני מכון לשבתך פעלת ה'

עוד יש להקדים ענין יצירת הולד מ' יום. ידוע ענין הבירורי' דתהו. ועיקר הבירור והתיקון הוא לעשות בחי' אדם. כי האדם הוא הוי' שלימה. כלומר מציאות קיים שהוה תמיד. משא"כ הנמצאים בעוה"ז הכל הוא הוה לפי שעה ונפסד אחר זמן אין זה הוי' שלימה. שהרי ההוי' זאת חוזרת להעדר. אבל אדם גם כי ימות סופו לחיות בתחה"מ. וגם קודם תחה"מ הנשמה שבאה בגוף לעוה"ז הוא מציאות קיים לעד בעוה"ז. שגם כי תסתלק למקומה תביא עמה לבושין שנתלבשה בהם בעוה"ז בתומ"צ. א"כ הכחות הנמצאים להנשמה בעוה"ז הם הוי' קיימת לעד. והוי' עולה כ"ו דהיינו כ"ו נקודות בזמן. שמחבר נפש לעולם כמ"ש במ"א. וגימט' של הוי' כ"ו בא החבור בכ"ו ימים. אך הוי' הוא ענין כללי. והגבלת מהות ההוי'. ר"ל מה נתהווה. הוא ז' ימי הבנין כי ו"ק הן פרטי בחי' הגבול ועם נקודה האמצעית הן ז' כידוע בסה"ק. וגם זה הוא בכלל הבירור מתהו שהז' בחי' הן תמונת ההוי'. וזהו אחר שכבר נתבררו. אבל מהות הבירור הוא דחיית הפסולת ובירור הטוב. כמו על דרך משל הבא לרפאות את החולה שמחמת איזה קלקול נופל למשכב ואינו יכול להשתמש בנפשו וגופו כרצונו. צריך הרופא לדחות את הקלקול ואחר כך יראה להבריא את הכחות שהיו מעורבים בקלקול. ומחמת זה הוחלשו בעצם כחם. וע"י הרפואות יחלימם וישיבם לאיתנם הראשון. כמ"כ יובן בענין הבירור מתהו לבוא לבחי' אדם בתמונת הגבול דז' ימים צריך תחלה ז' ימים לדחיית הפסולת ועוד ז' ימים לאותן בחי' הטוב שיצאו מן הפסולת שיהי' בבחי' הוי' קיימת דוקא. כמשל הבראת הכחות הנ"ל אחר הסרת החולי מהם. והכל ביחד הוא מ' יום. והנה בירור הזכר די לו במ' יום. אבל הנקבה הנה היא איננה מציאות לעצמה אלא מאיש לוקחה זאת כתחלת בריאותו של אדה"ר ויקח אחת מצלעותיו וגו' ויבן את הצלע וגו' א"כ כשצריך להתברר מתהו בחי' נקבה צריך לברר תחלה בחי' זכר שממנו יבוא אל הבירור בחי' נקבה. שזהו בנינה של הנקבה שיתברר הווייתה מן התהו שהכל בא מבירורי' דתהו כנ"ל. ולכן צריך לנקבה מ' יום שני פעמים וע' מזה במ"א. וזהו איש מזריע תחלה הרי הוא מברר בחי' זכר. ואח"כ כשמזרעת הנקבה היא מבררת בכח הזכר דזרע האיש הוויית בחי' נקבה שמתהוית מן הזכר כנ"ל. אבל אשה כי תזריע תחלה ותחלת הבירור הנה הוא ודאי בחי' זכר כנ"ל דנקבה לא תמצא בלא שיקדם לה זכר והאיש המזריע אח"כ ממנו לא יבוא בחי' נקבה כי הוא בעצמו זכר משפיע ולא מקבל וגם זרעו כן והבן. ולכן וילדה זכר. והנה שעת הלידה היא שלימות ההוי' דיצירת [האדם] ואז