חנה אריאל ויקרא לד

הוא תכלית הבירור מתהו בבחי' אדם בעוה"ז (משא"כ בבטן אמו ראשו מונחת לו בין ירכותיו ולא בצורת אדם בעולם). לכן צריך לו אותן מ' יום הנ"ל ביצירה כדי שיהי' הוי' שלימה ותמימה בעוה"ז. ולכן ז' ימים הראשונים שהם דחיית הפסולת. והיינו היולדת שממנה בא לידת הולד להויה בעוה"ז היא דוחה את בחי' הפסולת בז'. ולכן וטמאה ז' ימים וכו' כמשי"ת. וזהו ככל המצות שהם תוס' כח בבחי' דכורא שיעשה כתורה וכמצוה שמזה יבוא ע"י כח ההשגה ודעת שמקבלים ממרע"ה כנ"ל להפעיל התפעלות אלקות בנפשו וכו' כנ"ל. ומה שע"י שמירת דין הטומאה יש ענין והזרתם את ב"י מטומאתם כנ"ל אין כאן מקומו. ולז"א כימי נדת דותה פי' האמורה למשה ולאהרן גם שניהם דוקא כנ"ל, אבל כאן לא נא' אלא למשה לבד. והנה ארז"ל זכר בא לעולם שלום בא לעולם כי הזכר בא מבחי' החסדים דתיקון. והשלום הזה עור הערלה מכסה עליו כנ"ל שבז' ימים הראשונים עדיין לא יוכל לבוא לעוה"ז כ"א מעורב בבחי' התהו. ואין נגלה בעוה"ז קדושת עולם התיקון שבאה בזכר ובבחי' שלום דוקא שהוא מדת היסוד. והערלה מכסה כמ"ש במ"א. ולכן צוה הקב"ה שביום השמיני שאז יוכל השלום להתגלות כנ"ל. אז ימול בשר ערלתו להסיר גם בגשמיות הערלה המכסה בחי' היסוד הנק' שלום שבא לעולם עם הזכר. והנה זהו התוס' כח בבחי' כח המצות בישראל להיות האם היולדת טמאה ז' ימים. שהגם שיניקת הפסולת המתפרדת מן הקדושה בז' ימים אלה הוא מן הולד דוקא שהוא המתברר. הנה זהו כח המצוה שהאם משפרת את הולד שיצא הוא טהור. והטומאה נשארה באם. כמשל המנקה את הכלי מן לכלוך הטיט באצבעו שהאצבע מתלכלך והכלי מתנקה. (ולפ"ז י"ל שקודם מ"ת הי' הולד עצמו מתנקה בז' הימים. ולכן הוצרך להיות המילה אחר ז'. אבל אחר מ"ת שניתנו דיני טו"ט והנה הולד טהור הוא צ"ל שיניקת הפסולת תלוי רק באם ולא בולד. א"כ למה לא ימול קודם ז' אלא כדי שיהי' גם או"א [שמחים[ מהשלום שמתגלה ע"י המילה). והשתא א"ש סדר הכתוב אשה כי תזריע וממילא וילדה זכר ובכח התו' הפסולת הבאה לנקיון הולד נתלה באמו וטמאה ז' ימים. ואעפ"כ וביום השמיני ימול. ול"ג ימים תשב על דמי טהרה בכל קודש לא תגע. הל"ג יום הן תשלום המ' יום דיצירה ככל מה שנת"ל אין בהם פסולת ליניקת החיצונים ואדרבה כחות הקדושה הולכים ומתחזקים ובאים להיות הויה שלימה כנ"ל. אך כ"ז שלא נשלמה ההויה אין כאן כלי לקבל הקדושה והוא ענין פסול ולכן בכל קדש לא תגע כנ"ל בענין פסול וכשר ואם נקבה תלד א"כ ע"כ היו ב' בירורים מתהו לזכר ולנקבה שהרי א"א לנקבה בלא זכר כאמור לכן הכל כפול בין ימי טומאה בין ימי טהרה. שכ"ז שלא נעשית ההויה בשלימות אין בא ממנה דם טמא. והענין שזהו סדר המקרא. אחר גמר ענין המ"ת ובנין המשכן בשלימות יבוא הדיבור על איסור והיתר במאכלות למשה ולאהרן כנ"ל דהיינו כדי שלא תהי' חיות האדם האוכל קשורה וכפופה תח"י משלחת מלאכי רעים מן הקליפות הנמצאים בדברים האסורים וכשתהי' נפש האדם עצמו נפרדת לגמרי ממשלחת מ"ר הנ"ל אז תוכל לקיים בעצמה והזרתם את בנ"י מן הטומאה דנבילה ושרצים שהטומאה מהם במותם הוא בחי' היכלות הטומאה ממש. ובקיום מ"ש ולא תטמאו בהם הוא בירור בכחות דרגלי' יורדות מות כמשנ"ל. ואחר שגם זה מתברר אז יוכל לבוא בירור לבחי' אדם ממש שהוא הויה תמימה כמשנת"ל. ואחר שסידר הויות אדם אז דוקא יש בחי' טומאות הבאות מן האדם עצמו (משא"כ קודם מ' יום תשב על דמי טהרה ואין בה טומאה רק פסול כנ"ל. ואף שטומאת צרעת ודאי יש לה אין זה מענין הולד כלל כמובן ממ"ש)

והנה טומאת הנדה וזיבה בזכר ובנקבה הן טומאות הפורשות ויוצאות לחוץ לגופו של אדם ומקשרים אותו אל היכלות הטומאה. וטומאת הצרעת הוא באדם עצמו