חנה אריאל ויקרא לב

בשלימות. רק שהוא אסור וכבול בכבלים עד שאינו יכול להתפשט בכחותיו כרצונו כלל. וזולתו יכול לגלגל אותו בקל על איזה מקום שירצה. ככה העובר עבירה ונתחרט עלי' רק שלא עשה תשובה כלל. אפילו עזיבת החטא לא קבל עליו רק לפי שעה מתחרט וכמארז"ל רשעים מלאים חרטות ואעפ"כ אין נמנעים מלחטוא. הרי אסור וקשור בידי חיצונים וכל מצות ומע"ט שיכול לעשות עושה וגם בשעה שמתחרט יכול ליהנות גם מהקדושה אלקי' אבל הכל הולך לחיצוני' ח"ו כידוע בכאריז"ל, וענין כשר ופסול הוא. שהפסול היינו כמו מטבע שנפסלה שאינה הולכת במו"מ וא"א לקנות עמה כלום. וע"ד המשל הזה הוא שטומאה היינו כמשל שהכסף מתקלקל ונעשה סיגים ומחמת זה אינו הולך במו"מ. וזה אין לו תקנה כ"א ע"י היתוך בכור להוציא הסיגים מן הכסף וכו'. אבל מטבע שנפסלה כספה שלם בשלימותו. רק שאין עליו צורה ראוי' לילך במו"מ. ככה יובן ענין הפסול בנפש אדם שאינו חוטא ועובר עבירות. אבל אינו יודע כלל מטיב ענין האלקות. ואין לו שום כח בנפשו איך להתקרב אל ענין אלקי כי אינו מרגישו כלל (וע"ז נא' והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. וכן והוי מתאבק בעפר רגליהם וכו'). ועפי"ז יובן מה שהאיסור גורם שהתומ"צ שעושה הולכים לחיצונים אם לא עשה תשובה. ולמקום קדוש יכול ליכנס. וגם קדש יוכל לאכול. רק שעכ"ז יהי' יניקה לחיצוני' שהוא אסור וקשור אצלם. אבל הטמא היינו שפגם נפשו ע"י חטאים ועונות אף שעזבם עזיבה לגמרי רק שלא עשה תשובה כראוי ונפשו פגומה מרוב עונה הוא אינו יכול לבוא אל הקדש כלל. אך ממע"ט שעושה אין שם יניקה לחיצונים. וביאור הדבר שהטומאה הוא שירד האדם להיכלות הטומאה ושערי הקדושה ננעלו בפניו (כידוע שיש היכל וכלי ואור. ובטומאה הפגם הוא שנופל להיכל טמא בכלי ואור שלו). ולכן ואל המקדש לא יבוא כלל כי סוגרו דלתיים כנ"ל. אך כח מעשי המצות שהוא מבחי' סוכ"ע ישנו אצלו בתוך טומאתו. כי הטומאה אינה אלא לענין קדושה שהיא התפעלות מאלקות כנ"ל. אבל לא לענין כח האלקי דמ"ת וענין מעשה המצות בפו"מ. והאיסור הוא להיפך שאינו שרוי בהיכלות החיצוני' רק שהוא אסור יכבול בידיהם. ולכן יכול לקיים בנפשו הכל מצוה וקדושה רק שעל הכל מושלים החיצונים שהוא אסור בידיהם וזהו שהאור שלו קשור ואסור בידי החיצוני'. וענין פסול הוא שהכלי שלו מקולקל ואין לו במה לאחוז בסנסני הקדושה אבל אין הוא בהיכלות של טומאה ולא אסור בידי החיצונים כלל רק שאין לו בחי' הכלי לקבל מקודש

ואחר כ"ז יש לבוא לביאור הפרשה. וכמשנת"ל שהתורה שבכתב באה להוסיף כח בישראל בכח בחי' הדכורא שיגיע ויתחבר לנוק' בבחי' התפעלות אלקות שיש להם על ידי המשכן. אך בענין הטומאה יש בזה תוס' ענין מן התו' גם בבחי' הנוק'. וזוהי מצות והזרתם את בנ"י מטומאתם. פי' כידוע שמלכותו בכל משלה אפי' בקליפות. ולכן רגלי' יורדות מות להחיות היכלות החיצוני והטומאה וע"י שמירת דיני הטו"ט מחזירים אותו הדרך והכח שהי' יורד לחיצוני' אל הקדושה. ונמצא שיש במצות טו"ט בחי' כח הדכורא היינו בר טומאה (כמו בן מצות). משא"כ הבהמה אין לה טומאה בחיי'. ומה שגזרו שיהיו כזבים מבואר במ"א. וכח הנוק' היינו חזרת אותו הכח היורד ממנה כנ"ל. ולכן נאמר בדיני טו"ט וידבר ה' אל משה ואל אהרן שני השושבינין דדו"נ. כי לשניהם בא בבחי' תוס' כח מצוה זו וכן באיסור והיתר. כי הנה ארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי פי' שלא יאמר אי אפשי אף שהוא טוב למאכל אך לפי שהוא, אסור במל"ת א"כ הוא מזיק לגידי נפשי. לכן אי אפשי בו כלל. שזהו מבחי' הדכורא לבד אלא צ"ל אפשי מצד הטבע מבחי' הנוק' שרגלי' יורדת כנ"ל. ולכן אפשי לימשך אחריו