חנה אריאל ויקרא לא

שהגדול מחבקו בגופו הרי כמו שהחיבוק נפסק לגמרי בעת שמרחיק מחיבוק. כך חבור הנפשות של הקטן בגדול נפסק לגמרי, ומזה יובן עומק הנמשל עפ"י משנ"ת שהמצות הן בישראל כח אברין דמלכא. וכשהן פועלים עם הכח הזה מעשה המצוה בכח הגוף ובעולם ה"ז ענין יחוד קובה"ו ודבת"ח. אך כשאין שם התפעלות הרגשה מזה הרי כשנגמר מעהמ"צ ושוב אינו עוסק בה הרי מסולק מגופו (וגם מנפשו המלובשת בגוף להחיותן. ולאפוקי הכח שמאברין דמלכא שהוא אינו בא בבחי' חיות לגוף והבן) ומעולם גילוי כח האברין דמלכא אבל כשיש שם התפעלות הנשמה במורגש אזי מתרבה ומתגדל ומתקדש הגוף וחייו שהוא נפשו לע"ו (וע' לקמן). ומ"ש והאר עינינו בתורתיך. פי' האר עינינו הבקשה הוא שיתן תוך כח הראי' ראי' טובה מחודשת נוספת על כח הראי' שיש לה. והמשכיל יבין שמעלת ההרגשה במצות הנ"ל בענין ודבק לבנו הוא ג"כ בחי' ראי' מאור המאיר מן כח המצות שבישראל (כח הדכורא). שמתפעלת ממנו הנפש והגוף (בכח בחי' הנוק'). שעי"ז נעשה דביקות וחבור תמידי לחשוק במצות. אבל הבקשה והאר עינינו בתורתיך הוא ענין הקדושה דוקא כידוע שקדוש הוא נבדל. והיינו מ"ש ותורה אור. ובידוע עמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב שפי' רז"ל בו כי טוב לגנוז. והיכן גנזו בתו' לצדיקים העתידים לבוא בעולם. שע"י התו' יגיעו הצדיקים אל מדרי' האור שנברא ביום הראשון שבו הי' האדם צופה מסוה"ע וע"ס. שזהו ענין ראי' אלקית נבדלת מן כל אדם. והוא דביקות חכ' וכח ראי' שהוא מן החכ' שבאדם אל הכח הפועל האלקי שבעולם. ואותה אנו מבקשים שיאיר עינינו בתו' שלא יהי' העולם מורגש נפרד לעינינו אלא שיהיו עינינו מאירות ורואות מי ברא אלה. וזהו ענין קדושת הנר"נ שנעשו נבדלים בהרגשתם מהרגשת סתם כח האדם שגנוז האור ממנו

ועם זה י"ל מ"ש עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. שאור המצוה המאירה מכח הדכורא אל כח הנוק' הנה כשהאדם עובר עבירות מכבה את האור הזה וכח המצוה נופל לחיצוני' ר"ל. אבל אין זה מכבה את התו' באור המאיר ממנה כנ"ל שזה לא נפסד ממנו ומיד שפירש מן העבירה ומתחרט עלי' יוכל לאחוז בסנסני הקדושה האלקי' בהשגה והתבוננות וכמבואר להלן בדרוש זה. והנה יש ענין איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול כידוע. וביאור הדבר ברוחניות הנפש. וכן הוא הדין בגשמיות. טומאה הוא כמ"ש עבירה מטמטמת לבו של אדם. והיינו שאין נמצא בנפשו ולבו כח להתפעל מקדושה אלקי' השוכנת אתו בתוך טומאתו אפי' בקיום מעשה המצות ועוסק בדברי קדושה המה רחוקים ממנו בתכלית כאלו אין לקדושה שום שייכות אליו כלל. ולעומת זה הוא הטהרה שהגם שאינו עוסק עתה בדברי קדושה מ"מ טהור הוא. ובידו להתקדש בקדושתו של מקום תיכף כשירצה כענין אשר קדשנו במצותיו וכה"ג וכמש"ל. ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה שכיון שכבר מת אין יכול להרגיש דבר. וככה מי שח"ו נפשו האלקי' כבר נכרתה מלפני ה'. הרי זוהי תכלית הטומאה שאינו יכול להתקרב כלל אל הקדושה. ויש אב הטומאה הוא כמשל מי שנתקררה ידו או רגלו עד שאינו יכול להשתמש בה כי איננה מתפעלת מכחות נפשו הבאים להזיז האבר והוא אינו ניזוז. והנה הרי הוא כמת. אך לא מת לגמרי. וע"י רפואות יוכלו לתקן את האבר לשוב לחיות בחיי כחות הנפש. אך כ"ז שלא נתרפא הרי האבר ההוא כמת ממש שאינו מתפעל מנפש החי'. וולד הטומאה הוא כמשל מי שידו נפוחה מחמת מכה שהחיות ישנה בקרבו בשלימות. רק שמחמת קלקול גוף דם האבר אין יכול להשתמש בו בכח נפשו ואם מתחיל להזיזו בכח נפשו כואב לו הרבה. ואין זה כמו שלא יכול להזיז האבר כלל מחמת שנפשו מסולקת ממנו לגמרי כנ"ל. אבל בזה נפשו בקרבו רק שהזזה קשה עליו לסובלה. זהו ענין טומאה וטהרה. וענין איסור והיתר הוא שנפשו מחי' את גופו