חנה אריאל ויקרא כב

הרי כולו הפסד כי לא ינקה את נפשו האלקי' בזה ואדרבה יוכל להיות מסתעף מזה שירשה א"ע למלאות תאוות הגוף ונפה"ב ביותר תחת אשר ענה א"ע. ולכן ביותר צריך זירוז בזה להרבות כל יום התענית בהתעוררות אה' הטבעיית המסותרת בלב כו', וכח המס"נ אשר ירושה לנו מאבותינו ברתי' דאאע"ה. והזירוז הזה בא ע"י בחי' משה. שהוא הדעת דכ"י שיצוה את אהרן קו הימין שמתפשט בימין פשוטה לעורר השבים כמ"ש במק"א. ומכ"ז דעת ל"נ ככל הנ"ל בענין הקרבנות. והנה כל זה ר"ל בין הקרבנות שמנדבת הלב בין קרבנות שעפ"י התו' היינו אחר מתן התו' והשראת השכינה דושכנתי בתוכם במשכן. שאז נמשך כח הקרבנות מאתוון אמצעין דתו' או מאתוון זעירין דא' דויקרא הנ"ל (בחי' זו"נ כידוע וכנ"ל). אך קודם יצי"מ שהיתה השכינה כבי' בגלות וגם ידוע בע"ח שבחי' ז"א הי' בבחי' העיבור עד בחי' הלידה שביצ"מ. נק' הקרבן הראשון בשם קרבן פסח שהוא לשון דילוג שלא בערך וסדר שע"י בחי' ממכ"ע וסוכ"ע הנ"ל אלא כמ"ש בזוהר דמסט' דאימא עילאה נפקו ישראל ממצרים. וכשנתנה מצות החדש הזה לכם באמ"צ כמשנת"ל פ' ויקרא. אמר בעשור לחדש ויקחו להם איש שה וגו' לקרבן הפסח. ויובן עפ"י מ"ש בסה"ק עמ"ש בגמ' מאימתי מברכין על החדש עד שתתבשם ועד שתתקשט. שתתבשם הוא עד ז' ימים בחודש אחר המולד ותתקשט הוא עד סוף מילוי הלבנה. ובזוהר בענין יוהכ"פ וסוכות איתא דעשור בעשיראה קיימא וה' יומין (שמעשור עד ט"ו) דמלכא אינון דאתי עלה ופי' בעשיראה הוא הקישוט הבא אליו מן הבינה מעין משנת"ל עננא עילאה דשכן עליו הענן. ומעתה יש להבין שהגם שלא הי' להם עדיין הכח להקריב קרבנות שיהיו רצויים כמ"ש ונרצה לו וגו' וכדלעיל לא מן השכינה ולא מן התורה ולכן הי' הקרבן רק בדרך דילוג כאמור והכח להפריש הקרבן לה' בא מקישוט החדש מן הבינה וזהו בעשור לחדש דוקא דאז החדש בעשיראה קיימא ואז הי' בשבת וכמ"ש במק"א בענין שיו"ט הראשון ש"פ נק' שבת, מבואר שהכח והתעוררות היו אז מאתוון רברבן דוקא ולכן נק' שבת הגדול

פרשה שמיני

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. יל"ד בלשון סיפור הקריאה דלגבי משה כתוב ויקרא אל משה בפ' ויקרא ובפ' משפטים. ולהלן גבי יהושע כתי' קרא את יהושע. וכאן הוא אומר לא באל ולא באת אלא בלמ"ד. וגם להבין לאיזה ענין וצורך קרא לזקני ישראל. ואל בנ"י תדבר לאמר קחו וגו'. למה, לא אמר משה עצמו ככל התומ"צ. ואח"כ כתי' ויקחו את אשר צוה משה ויעמדו. ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' וגו' מהו זה הדבר. ועוד ועשה את חטאתך וגו' וכפר בעדך ובעד רעם הרי מצינו כפרה גם לעם. ומהו אומר והקרב את קרבן העם וכפר בעדם. ויקחו שני בני אהרן וגו' אשר לא צוה אותם, י"ל מה ראו על ככה גדולי הדור כמותם. ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר. לאמר כזה צריך ביאור כונתו. וידום אהרן. אי' במדרש מה הו"ל למימר. הול"ל וביום השמיני ימול וגו' ע"כ. והוא פלאי. ביום השמיני הוא שמיני למלואים ר"ח ניסן. וי"ל בזה הרבה. הלא לפי סדר הפסוקים ס"פ פקודי בא' לחודש הראשון שהוא יום השמיני הזה הוקם המשכן ולא יכול משה לבוא וגו' ויקרא אל משה וגו' וצוה אותו על משפט הקרבנות. ואח"כ הקריב משה את קרבן המילואים. ולשבעת ימים אח"כ כתיב ויהי ביום השמיני שהוא הא' לחודש הנ"ל. וגם אם תאמר אין מוקדם ומאוחר בתו' והמילואים היו קודם הקמת המשכן. אך יש להבין איך הקריב קרבנות המילואים קודם