חנה אריאל ויקרא כא

דהיינו בסתם במשך שלשים ימי הנזירות ירגיש צער בעצמו ממניעת שתיית היין. וכן היושב בתענית ומרגיש צער בנפשו מן התענית ע"ז שייך לומר שנק' חוטא. אבל בתענית הנ"ל דנדבת הלב אין שום צער כלל כמו עד"מ מי שטרוד במו"מ שיש בו ריוח גדול לא ירעב ולא יצמא כלל מחמת ענג הריווח. וכמ"כ יובן בתענית הנ"ל. (ואף שאעפ"כ נתמעט חלבו ודמו וכלה בחמימות האש הטבעי בגוף מיסוד האש כמ"ש בס' הרפואה שהאו"ש לאדם תמורת הניתך ממנו ע"י חום האש הטבעי. וא"כ יש כאן הפסד חלב ודם ומה שעולה לה' הוא רק החיות דחלב ודם אבל הגשמיות הולך לבטלה ממש אין זה נק' הפסד כלל כי אדרבא זהו כל תשוקתו וחפץ נפשו להפרד מן החומריות וגשמיות). בחי' הב' בתענית הוא. ע"ד מ"ש בתיקוני חשובה מהאריז"ל על כל עון אשר חטא מספר מפקד התענית שצריך לתיקונו. וזהו ממש ענין העולה הבאה לדורון הנ"ל. דהנה עיקר התשובה הוא לשוב מעבירות שבידו ולעזוב אותם לגמרי שלא ישוב עוד לכסלה. ובקבלה זו באמת נא' בספרי מוסר בזה"ל ישליך מעליו כל חטאיו ע"כ. והאדם נפרד מהם. וזהו לשון תשובה ששבה נפשו האלקית לאיתנה שאין לה חפץ כלל וכלל בשום חטא ועון ח"ו. רק כמ"ש בזוהר בההוא נוגה מפתי לאתתא ונטיל נהורהא כמשנ"ת במק"א. לכן כתי' ונפש כי תחטא שנמשכים מכחות הנפש אל החטא דמקום הקליפות וע"י אמצעית הכחות הנ"ל נמשכת גם כל הנפש שיתאחזו בה החיצונים ח"ו. וכאשר משליך מעליו כל חטאיו בהסכם חזק שלא ישוב עוד לכסלה. הרי נפרדת הנפש מן הכחות שלה שנמשכו לקליפות והיא שבה אל מקומה ואיתנה כאלו לא חטא. ותוכל להתחזק בתומ"צ בפו"מ כאלו לא חטא. רק בכדי להציל גם כחות נפשו שירדו ונטמעו בקליפות ע"י מעשה העוונות וחטאים צריך האדם להתמרמר ולטעום טעם מר בנפשו על כל עון אשר חטא (כדמיון סמי הרפואו' המרים ועפוצים לנקות הליחות והדמים הרעים). עד שבא לחרטה גדולה ועצומה על מה שנהנה מן החטא. ונהפכה ההנאה לצער ויסורין לו. עי"ז הנה החרטה היא עקירת הרצון הקודם מעיקרו עי"ז מעלה גם כחות הנפש מן הקליפות. ודוגמת זה הוא הקרבן חטאת להעלות ניצוצות נפשו שירדו בחטאתו אל מקום חרון אף ה' שהוא מקום הקליפות וע"י הקרבן ריצה הפרקליט ונמחו כל חטאיו המלפפים את כחות הנפש כנ"ל. והכחות שבים אל מקומם כקדושת נפה"א. ואחר שריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו להיות נח"ר לקונו מעבודתו. כמ"כ כדוגמת זה ממש הם הצומות והתעניות עפ"י רוה"ק בחכמת הקבלה הקדושה במדה נכונה מכוונת לתיקון הנפש ולהעלותה להיות נח"ר לקונה בתומ"צ שתעשה עוד ככל הנ"ל. והנה התעניות האלו הם צער לנפש ממש ולא כתענית נדבה הנ"ל ושייך בזה גם בחי' היושב בתענית נק' חוטא. אלא שלאדם עצמו אומרים לו חטוא חטא קל והנצל מחטאים גדולים. אולם ע"י זריזות וזהירות בנפשו שכל ימי התענית לא יסיר לבו מלכוון שגם הצער שמרגיש הוא המקרבו ומעלהו לחסות בכנפי השכינה ולהנות מזיוה (מלבד סגולת התענית מצד עצמו שגם בלא כוונה זו הוא פועל פעולת תיקון הנפש אלא שע"י הזירוז הזה) הנה הוא יוצא מכלל יושב בתענית שנק' חוטא לפי שהצער עצמו נחשב לעונג כמ"ש במק"א על ענין ושמחים ביסורין. אך אעפ"כ חלב ודם הגופני הניתך בתענית הוא הולך לבטלה. וגם זה הוא מכלל תיקוני הנפש ליתן חלק לחיצונים תמורת החטא. וזהו ודאי חסרון כיס. אלא שע"י זירוז פועל שאין הצער עצמו ניתן ביד החיצוני' שכל דבר רע לגוף ונפש הוא רק מסט' דילהון. אלא הצער עולה לרצון ועונג כנ"ל. וענין הג' בתעניות הוא דוגמת העולה הבאה על הרהור הלב כמשנת"ל שכוונת התעניות הללו אין להם ענין ידוע כלל רק להכניע את גופו שנתגשם בק"נ או וכו' שלא יעכב על הנפש האלקי' לשוב בתשובה ולהשתמש בכחות הרצון שו"מ של נפה"א במחדו"מ. ואם בתעניות כאלה לא יעשה כ"א קבלת הצער וסגוף התענית בלי הרהורי תשובה ביום התענית.