חנה אריאל שמות רסד

ונתקדש בענן זכה לתמונת ה' יביט כמ"ש בכ"ד דר"ל התמונה שהש"י רואה בעולמות אבל בנ"י לא קבלו אלא ממרע"ה דרך לבוש הענן אעפ"כ הוא מעין אותה ההארה. (אבל פ' העיקרי היא הכרה במהו"ע ית' שאינו בגדר ראי' והשגה כלל וכמ"ש ופני לא יראו וכמש"ל). וזהו ועשית דפ' תרומה שצריך לעשות דבר חדש כלומר שיהי' מעין אותה הראי' דמשה בהר ושאעפ"כ תהי' בערך מה שבנ"י במדריגותם יוכלו לקבלה ולילך לאורה, ובזה יובן בתוס' ביאור משנת"ל בפ' תצוה שאעפ"י שאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן (בכל פרטיו). אעפ"כ הוצרך לומר לו שיעור ומדה ותבנית פרטי המשכן בכל דבר. אלא שהרי הוא אומר ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה כלומר דסטרא דקוב"ה תהי' השכינה במעלתה העצמי' דראי' זכה דמשה שעלה בענן ונתקדש בענן אבל לגבי קבלת בנ"י את אור השכינה צריך לעשות ולתקן ולהלביש המראה בערכם. וע"י הראי' שלהם שבערך מדריגתם תשרה השכינה בתוכם ככל אשר אני מראה למשה. וכל הענין יובן עפ"י משל מרב לתלמיד שחכמת הרב עצמו אם בא להגיד אותה כמו שהיא אצלו לא יוכל התלמיד לקבל כלום מפני עמקה ורחבה הרבה יותר מכלי קבלת המקבל. מוכרח הרב גם בעצמו להעלים את חכמתו הגדולה והרחבה ולצמצם איזה דבר קצר לפ"ע כלי התלמיד שיוכל לקבלה. והחכם הרב עצמו כשחושב החכ' הקצרה לסדר אותה לעצמה שלפי חכמתו מבין שאת זאת יוכל המקבל לקבל (וזה. נק' בעמ"ו בשם עלמא עילאה). הנה אין כל דבר מחכמתו הרחבה נעלם ממנו גם בעת חשבו בפרטיות שבערך התלמיד (וזהו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך דייקא). אמנם ידוע שבכדי שתתקבל החכ' בשכל התלמיד ככל אשר יוכל שאת בכליו צריך להיות אל החכם שלימות כח הדיבור ג"כ דהיינו חכ' שבדיבור בינה שבדיבור ומדות שבדיבור כמ"ש במק"א. וזה מועיל לתלמיד שיתקרב לקבל פנימי' המכוון של הדבר חכ' ולא יספיק שטחיות חיצוניות הדבר. וכמו אם הרב מדבר בלבוש משל הנה בכחות שלימות הדיבור מגיד הוא להתלמיד המקבל להבין שהעיקר הוא הנמשל מזה ועי"ז ישיג התלמיד את הנמשל לפ"ע כליו. אך בכדי שיוכל התלמיד לעמוד על הכרת מציאות פנימיות ועצמיות חכמתו של הרב בדברים הללו. אף שא"א להבין ולהשיג אותה כלל. רק עכ"פ יהי' לו הכרה בה ויבין שהוא הוא כל תכלית ועיקר המכוון בחכ' (וזהו ע"ד ענין הכרה הבאה מפ' העקרי כנ"ל רק ששם הוא במהו"ע ית' ולגבי דבר חכ' הוא כענין ההכרה בבחי' ה' יראה שבהר הנז"ל במשל ומזה יובן בנמשל כדלקמן). צריך הרב לכוון בעצמו פרטי הדבורים שמגיד לתלמיד ולהעלותם בעצמותו אל מקור החכ' שלו המוטבעת בקרבו בתולדתו (שהוא אצל החכם עצמו ג"כ כעין ענין ההכרה דפ' העצמי הנ"ל). ועי"ז יתן כח סגוליי בדברים שיכיר התלמיד על ידם בדרך אור פני החכ' כפי מה שהיא מאירה במוח הרב עצמו בחב"ד שלו שהן בחי' ראי' והשגה שלו. (וזה יובן בפשיטות וענין הלבשת סתרי הקבלה בדברי מוסר לעם ה' שהחכם עצמו מכוון לעצמו בסוד ה' אשר בסתרי הקבלה וממשיך הדברי מוסר עפ"י דרך הקבלה הרי מסט' דילי' הוא מגיד סתרי הקבלה (וזהו ושכנתי בתוכם כנ"ל). ואם יש לו להחכם כח הדיבור בשלימות ממילא יבין המקבל גם אפס קצהו מסוד ה' הבא ומתלבש בתוך דברי המוסר דהיינו לזכור על ענין האלקות ממש של כאו"א לפי ערך ומדרי' נשמתו המכרת את בוראה כנ"ל משא"כ כשאין לחכם כח הדיבור לא יקבל המקבל מן הדבורים רק דברי המוסר לבדן כשאר דברי מוסר שאינן נמשכין מסוד ה' דאף אם יזכיר ענין האלקות במוסרו לא יעיר אזן התלמיד באידנין דשמעין (הנק' דער הערין טיף אווארט). וזהו עדיין רק לענין זכרון והתעוררות התלמיד לענין האלקות בכללות. אמנם אם ירצה הרב שיוכל התלמיד לקבל גם בחי' הרחבת הידיעה בסוד ה' המכוון בדברי מוסר. (אף שכמו שהרב מכירה לא יוכל לעמוד עד מ' שנין