חנה אריאל שמות ריא

זכרון. אחד בכתב ואחד בפה. שהכתב הוא נגד קרבא דלעילא כענין תורה שבכתב. וזכור בפה עד קרבא דלתתא שהוא בחי' כתר מל' כנ"ל. והיינו ענין בחי' תושבע"פ. וכן הוא בחי' הדיבור ולכן זכור בפה. וכנגד זה הם ג"כ שתי המחיות. תמחה את זכר עמלק הוא קרבא דלתתא שיש לו שייכות באתעדל"ת כנ"ל הוא כנגד הזכירה בפה ואמר תמחה וכו' שהוא מצות עשה על כל ישראל למטה. ומחיי' הב' מחה אמחה באתעדל"ע הוא כנגד קרבא דלעילא והוא הזכרון בכתב כנ"ל. וז"ש כתוב זאת וכו' כי מחה אמחה דוקא. וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם שגם הקטן שבקטנים שעתה הוא מהנחשלים אחריך ידעו את הוי' כי יתגלה בבחי' יהי' דוקא. כמו שהקב"ה בעצמו הי' הוה ויהי' כנ"ל, כן יתגלה בעולמות בערכם ממש. וזהו ידעו איתי בדעת תחתון שלהם דוקא. ולא יצטרך עוד לשום זכר מבית עמלק להיות נודע ע"ד ידיעת ההפכים וידיעה דרך שלילה. כי כולם ידעו בידיעה עצמיית כעין ידיעה דרך חיוב דעכשיו שהיא אינו מגעת אלא בהתפשטות כנ"ל ולע"ל תהי' הידיעה במהות ועצמות שם הוי' ב"ה ממש וד"ל

פרשה יתרו

ומשה עלה אל האלקים וגו' עד אלה הדברים אשר תדבר אל בנ"י. הדקדוקים. להיכן עלה שהרי ודאי לא להר עלה מדכתי' ויקרא מן ההר. גם במ"ש ויקרא אליו ה' מן ההר. הא לא שרתה שכינה על ההר כ"א ביום השלישי וכמ"ש כי ביום השלישי ירד ה' וגו'. גם מ"ש מן ההר לאמר אין ללאמר זה שום משמעות. גם מהו ענין כנפי נשרים. ומהו ענין ואביא אתכם אלי והרי הכתוב אומר ממצרים קראתי לבני בני בכורי ישראל גם במצרים. ומה הוא ההבאה שעל כנפי נשרים. ועוד והייתם לי סגולה משמע הם לבדם דוקא ואומר הטעם כי לי כל הארץ. גם שראש דבריו כה תאמר לבית יעקב באמירה ותגד לבנ"י בהגדה. ואח"כ כללם לכולם ובלשון דבור ואמר אשר תדבר אל בנ"י

כתים ישקני מנשיקות פיהו. ופרש"י כנס"י מבקשים לגלות להם טעמי תו' שאין נגלים אלא לע"ל דוקא. וזה נק' דוקא נשיקות פיהו. דהנה כתי' ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם ואי' במדרש כשתי תמרות הדבוקות זו בזו כלומר שכל תמרה היא חי' מעוקצה הדבוק באילן ולכ"א חיות בפ"ע כערכה. רק שאח"כ כשגדלו דבוקים הן ביחד באופן שבהזזת אחת מהם גם השני' ניזוזה. והיינו בקיום התומ"צ שבאתעדל"ת במעהמ"צ אתעדל"ע שגם שם נעשים המצות למעלה. ומחמת הדביקות והחיבור הזה הוא הכח במעשי המצות בב' דברים. א' שמקבלי התורה דוקא יש להם הכח לעשות המצוה בדבר שתחת ממשלת ק"נ שיוכלל באלקות והוא ענין הבירורים הידוע והב' אק"ב שישראל עצמן מתקדשין בקדושת המצות. אבל טעמי המצות. פי' טעמי הוא כענין טעם וסברא כמ"ש מ"ט דר"מ קסבר כן התומ"צ הן רצונו וחכמתו ית' והיא סברתו שכמו שהוא, בידיעת עצמו ית' יודע את כל המציאות. סברתו נכונה עד מאד שא"א להיות באופן אחר כ"א ככל התו' והמצוה וזה א"א להיות נגלה כ"א כאשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ ונגלה כבוד הוי' וראו וכו' אז יראו טעמי המצות וגם הוא מלשון טעם ועונג כי בחי' גילוי הוי' ית' וחכמתו ורצונו שבמצות הוא מקור כל התענוגים עו"ת. וזהו ישקני מנשיקות פיהו כי בנשיקה פא"פ אז מתערב הבל החיים של שניהם להיות חיות א' בשניהם משא"כ עכשיו הוא ית' יודע בידיעת עצמו והנבראים יודעים ומרגישים חיותן לדעתן וצביונן רק שדבוקים לענין אתערותא כנ"ל. אמנם גם באתערותא דקיום תומ"צ למטה מעוררים גם את בחי' טעמי מצות לבוא בבחי' גילוי ואין הגילוי למטה כלל (עד לע"ל