חנה אריאל שמות קצד

פונים למזרח ושומעים את הקול יוצא ואומר אנכי (ה"א). אבל מ"ש אני יוצא בתוך חצרים אין זה במדרי' אור האצילות אלא במדרי' אור העשי' התחתונה רק שהוא מבפנים לחוץ. פי' מבפנים היינו ענין הגדול והקדוש בשו"א הנ"ל שהוא כמשל כח אור הנר שהוא נמצא גם לחוץ לכל המסכים רק שהוא שם מעוטף ומלובש באור הטבעי עד שאין נראה אלא אור הטבעי לבד. והיינו אור האצילות השורה בכלים בבחי' נשאה לי"ס דבי"ע שמהן מקבלים עולמות דקדושה שנהנין לאורן די"ס דבי"ע כמשל הפונים ורואים את הנר עצמו דרך המסכים. ואזלעו"ז שעשה אלקים פונים לאחור. ולא לפנים לראות את כבוד ה' בי"ס דבי"ע. ואין מסתכלים אלא בישות הבריאה בבחי' יש ודבר נפרד לעצמו ולכן נק' חיצונים שאין מרגישים כלל את אור הפנימי ומלכותו ית' בכל משלה אפי' בקליפות כמ"ש בלעם לא אוכל לעבור את פי' הוי' רק שרגלי' יורדות מות שבכדי להנהיג המלוכה עליהם הוא מתצמצמת להחיות אותם גם במקום ומדרי' הפירוד והפנים לאחור שלהם. והיא היא יניקתם של החיצונים מהקדושה להחשיב את עצמו למציאות אמיתי. וע"ז אומר אני יוצא בתוך מצרים שפנימית אור האצי' שישנו תמיד בעולמות דקדושה כנ"ל הוא ממלא את כל העולם כמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא. והנשמות בכח האמונה יכולים להסתכל בו ממש וגם כל בחי' עולמות דקדושה מסתכלים בו שהוא המהווה אותם. יוצא אור ההוא הפנימי' ממש לחוץ כלומר שיתגלה גם לאותם שאינם פונים אל הפנימי' די"ס. ואין זה יציאה ממש רק התגלות הנעלם במקומו. שהרי קמי' ית' תמיד הוא את השמים ואת הארץ אני מלא והתגלות זאת נק' יציאה לגבי ערך החיצוני'. עד שמחמת זה ומת כל בכור באמ"צ ופי' בכור הוא הוא כתר דקליפה התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו שהוא הכתר בחי' שקיו דאילן הטמא די"ס דקליפה. וביאור הדברים הוא דענין עיקר מה שפונים לאחור הוא ענין פר"ע כעבד המורד ואומר לא אדוני אתה. והיינו שאעפ"י שבאמת יש לו ידיעה שהוא האדון אך מחמת חפצו לעשות נגד רצון האדון פורק עול האדון מעליו וכלומר שהתאוה והחפץ מעלימים את ידיעתו שהוא האדון בפני עצמו של המורד עד שנשכח ממנו לפי שעה וחושב מי אדון לו. כענין שאמרו מלפפתו וכו'. אבל אחר שעשה רצונו בתאוותו ישוב להכיר אדנותו. ויש בזה כו"כ מדרי' ונמנין בהן י"ס דקלי'. כמו שמורד בתאוה ובכעס או בנצחון או שמורד בחכמתו וכו'. והכל יכול להיות רק לפי שעה אבל בעצמות נפשו יש לו עדיין הכרת האדנות. והכתר דקלי' הוא הפר"ע לגמרי כמאמר לי יאורי ואני עשיתיני שהוא משקה שפע לכל המדרי' דמרידה לפי שעה כנ"ל. ובמאמר אני יוצא בתוך מצרים ר"ל שנגלה אמת ה' לעולם. מת כל בכור באמ"צ היינו שנתבטל כח המרידה (ולא נתבטל אלא לגבי ישראל שנעשו הם חפשים משעבוד מצרים עליהם בכל כחות הקליפה). והיינו דוקא שאומר ממקום קדושתו ממש שהוא אור דגדול וקדוש כנ"ל. וז"ש אם אני שולח מלאך לשם דהיינו דרך ההשתל' כמשל אור הטבעי אף שיהי' מלאך שלוח מפי ה' הרי הוא נשקע בטומאת מצרים פי' עפ"י מארז"ל שירדו ישראל אז למ"ט שע"ט והיו קרוב לשער הנו"ן שהוא התגלות הכתר דקליפה במהותו. ישקע בטומאה זו גם כח המלאך דקדושה ולא יעבירם על דעתם. ויובן ד"מ שמי שאין לו הפר"ע רק מדרי' הספי' דקליפות הנ"ל הנה כשמבטשין לי' ונעשה רוח נשברה שנשבר רוח הטומאה מהספי' דקלי' המושל ורוכב עליו יאיר בו הכרת האדנות שישנה בקרבו אבל מי שהגיע לפר"ע דמדרי' הכתר הנ"ל. שלא נשאר בו מהכרת האדנות כלום. גם אם תכתוש אותו במכתשת לא ישוב להכיר האדנות כי אבד לגמרי ממנו זכר האדנות. ואף אם מחמת ההכאות יהי' מוכרח לעשות בפו"מ מה שיצוה האדון להנצל מהמכות אך לא תסור אולתו דכפירת האדנות ממנו. אבל כאשר אני יוצא ממקום קדושתי שהוא