חנה אריאל דברים שסב

ואם כונתו דבנשמט הוי סח"ח שנאבד וכמ"ש הפמ"ג סנ"ג והלב"ש כנז"ל. ובנשמט הוי נאבד גרידא כך הי' לו למעל' לכתוב. ולא לינקוט ליכא ס"ס דהוי סח"ח אף בה"מ אל דברים אין להם שחר, ובשגיאה זו שנה מעל' בדבריו עוד לקמן שכתב ואם לא ק שנפסק אפשר שיש להתיר וכו' משמע דבנאבד קאי וא"כ מה זה שכתב קודם לזה אם לא ראינו שנפסק לא הוי ס"ס משום ח"ח. ואי בנאבד מה חסרון חכמה ש בו אם לא כנ"ל דר"ל סח"ח שנאבד וכאמור. ומה שצידד לקיים דעת נו"ב בפי' ולאינו בקי בנתעכלו שבש"ך סק"ו. יפה כיון דודאי לא טעה הגאון בזה כמו שחשב עליו בעל לבו"ש ופשט לשון הש"ך והפר"ח מורה ודאי דאינו בקי ממש קאמרי. אך מה שרוצה מעל' לומר דהש"ך ס"ל כרש"ל בסק"ג. זה אינו בודאי. חדא דהא הש"ך עלי' דהרב קאי למ"ל להפסיק בדברי מהרש"ל ולחזור לד' הב"ח והרב והו"ל לכתוב וכן דעת הב"ח אבל מהרש"ל וכו' כדרך שמביאין המחברים סברא החולקת. והוא עשה להיפך בזה. ומה שהביא אח"כ מה דמשמע מדברי מהרש"ל דנעכל ודאי נפסק כו' לא הביא בדרך מחלוקת כלל. ולכן כתב ומשמע ולא כתב אבל מדברי מהרש"ל משמע וכו' שכן הי' ראוי לומר אם בא לחלוק. ובכונתו במ"ש ומשמע מדברי מהרש"ל וכו' עיין פ"מ. ועוד י"ל באופן אחר וק"ל. וזה ברור ופשוט ואין ספק בזה. וכן מוכח נמי מסק"ו ואם רואה שנפסקו וכו'. דמלשון זה משמע בפשיטות דשלא במקום הפ"מ מודה להרב ממש וק"ל

עוד שגה מעל' מאד במ"ש לפרש לשון הש"ך סק"ו וז"ל מעל' וא"כ לפי דעתו (ר"ל של הש"ך בס"נ) אף אם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו הי' ראוי להתיר מטעם ספק השקול לכך כתב הש"ך וכו' לאסור אף בהפ"מ מחמת צירוף דעת הי"א דאין אנו בקיאין ע"כ, והלא דברי מעל' הם לדעת הנו"ב דאינו בקי בנתעכלו היינו שהוא אינו בקי וא"כ איך אפשר להתיר מטעם ספק השקול מבלא דעת הי"א דאין לך ח"ח יותר מזה שהוא בעצמו אינו בקי ופשיטא דבכה"ג דלית מאן דפליג דהוי ח"ח. וגם בנשבר איך סמך להתיר דסוף סוף הרי הוא סח"ח. אמנם באמת גם לע"ד נראה כדעת הנו"ב. ובהעיר עוד דאל"כ למה לו להזכיר כלל הבקיאות בנתעכלו והיל"ל בקיצור ואם נפסקו אסור אף בהפ"מ. וע"כ הנראה דכונת הש"ך דודאי אם ברור להמורה שיוכל להעמיד על דעתו שלא נתעכלו אף שנפסקו יוכל להקל בהפ"מ ודייק לי' ז"ל הכי ממ"ש רמ"א על דעה זו בכללה וטוב להחמיר במקום שאין ה"מ מכלל דבה"מ הכל שרי. אך כשרואה שנפסקו שזהו דבר הנראה לעין ואינו בקי בנתעכלו ר"ל אינו בקי כ"כ להעמיד על דעתו שלא נתעכלו אף שנראה לו לאומדן דעתו שלא נתעכלו. וסד"א דאפי' בכה"ג לא חיישינן להך וי"א דאנן לא בקיאינן ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ושרי אהא קאמר דכולי האי אין להקל נגד הבה"ג והפוסקי' דאין אנו בקיאין אף במקום הפ"מ. משא"כ בנפסק אין שייך בקיאות כלל במקום הפ"מ ואם רואה שלא נפסק פשיטא דיש לסמוך על ראייתו אבל בנשבר דעתו ז"ל להקל אם נראה למורה שלא נתעכלו אף שאין בקי כ"כ דבהא י"ל בהפ"מ על הפוסקים דשמוט אינו כשבור ולא מטעם ס"ס דהא קודם זה בס"ק פקפק הוא ז"ל בס"ס מחמת ת"ח אלא דכאן י"ל כדאי הם כל הפוסקים הראשונים ז"ל שלא הזכירו נשבר כלל לסמוך עליהם הם כשנראה למורה שלא נתעכלו אף שאין יכול לעמוד על בקיאותו וק"ל ומה שחקר רומע"ל למצוא חזקה טובה בתרנגולת זו. יפה כוון לענ"ד דודאי מסתברא דנולדה שבורה סמוך לגוף אין לאסור בזה. ובל"ז בנידון השאלה שנקשר שע"ש עדות ברורה היא זו שלא בתולדה נעשה השבר ונראה לעין הוא אך איני יודע מה יועילנו זה כי פשוט הדבר שאין לנו לסמוך בכה"ג על היתר הספיקות בשם ספק השקול